אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן, אל תתייאש ותמיד תהייה בשמחה!

הסרט הכתום מלווה אותי כבר תקופה ארוכה, בחצי שנה שלפניי העקירה הוא שימש לי כמפלט מהחיים ההזויים, כאי של שפיות בתוך החברה המוזרה שבה אני נמצא שבה המחשבה היא אסורה והפקודה הרובוטית-משהו היא העיקר.

הייתי מגיע הבייתה לחמשוש ויוצא לעיר לדוכן הכתום לחלק חומר, בסוף הפעילות הייתי לוקח לעצמי איזה סרט וצמיד וגם כמה סטיקרים כדי להפיץ בדרך, המ"מ לא אהב את הצמיד וישר ביקש ממני להוריד אותו, אחריי כמה ימים הוא שם לב שיש סרט על התיק וגם אותו ביקש להוריד-לא ראיתי טעם לריב איתו יותר מדי, רק עקצתי אותו מעט בנושא והיינו משחקים חתול ועכבר מתי הוא יתפוס אותי, לו לא הייתה מטרה להעניש אותי ואני השתדלתי שלא לעבור את הגבול. כשהיינו יוצאים לבית ישר הייתי מחזיר הכל לתיקים ועל המדים, כששאלו אותי אמרתי שאני מש"ק התחברות וזה הסרט שלי.

הסרט שלי כמו ששמעתי גם מסרטים אחרים, נועד בעיקר בשביל לחסוך לי מילים, הייתי מגיע לאיזה מקום עם המדים הירוקים והסרט שיוצא מהיכס ביחד עם עוד אחד על התיק ואיזה צמיד ובכך אמרתי אני חייל אבל... לא הייתי צריך לטפס על בריקדות או לצעוק בקוליי קולות, עצם זה שהכתום היה עליי אמר להם- אני אחר, אני לא מסכים לכל מה שאתם חושבים, יש לי דעה משלי, לא תנצחו אותי!

מקרה מעניין היה כשחזרתי מאפטר בב"ש בדרך לבסיס בכרם-שלום (פתחת פלדלפי דאז...) פגשתי שם חבר'ה מהלב-היהודי שחילקו פלאיירים וסטיקרים לחיילים, מכיוון שהיה לי שעתיים פנויות הצטרפתי אליהם, על מדים; היו שם חיילים על מדים לבנים- קורס טיס- השייכים למחנה רעים, מחנה הפינוי, עם החבר'ה האחרים שחילקו את החומר הם לא הסכימו לדבר בכלל, אני הוותי להם אתגר, חייל אחד שהסכים לקחת ממני חומר, קיבל נזיפה מחיילת שעמדה לידו שזרקה ישר את החומר מידו ודרכה עליו כאילו היה איזה שיקוץ אסור וטמא, ניסתי לשכנע שאין כאן איסור ושום עבירה צהלית, רק חומר למחשבה חדשה, אך ללא הצלחה. אחריי כמה זמן התאספו סביבי מספר לובשי מדים לבנים (זה המקום לומר שהחיילים האחרים קיבלו את החומר בשמחה ולחלקם כבר היו צמידים וסרטים על הקיטבגים) התחילו להקניט מה יקרה אם הם יסרבו פקודה להטיל פצצה על בית?- עניתי להם שאם הם לא מרגישים שהם יכולים לבצע פקודה שאמורה להגן על המדינה שלא יבצעו אותה ושיעזבו את  הקורס טיס. והם המשיכו להקשות מה אם הבן שלנו יסרב לחזור ללבנון או משהו דומה ויעמוד כאן בזמנו ויחלק את סרטיי המחאה שלו- ואני דווקא הסכמתי, כי יותר משבאתי לומר משהו נגד העקירה באתי לומר בעד המחשבה החופשית ובעד כך שבתרבות הדמקורטית יש אפשרות להלחם גם בדרכים שהם פחות לגטימיות אם אני מוכן לקחת אחריות על התוצאות. הסרט שהיה עליי לקח חלק משמעותי בדיון הוא הציג אותי מההתחלה כמשהו אחר, כמחשבה חדשה ומסקרנת והיווה פתח לשיחה המעניינת שהייתה שם...

את המשכו של הסיפור אנחנו יודעים, רוב חיילי צה"ל ובתוכם כמעט כל הלוחמים קיבלו באותו הזמן כל מיני משימות שוליות ולא נשלחו לאותה משימה נוראה, אל משימת הגירוש נשלחו רק מי שהיה להם משהו להפסיד בעולם הגשמי- ממון, כבוד וכד' והעקירה בוצעה. מאז אני השתחררתי,  את המדים הירוקים החזרתי, אך הסרט הכתום עדיין עליי.

בסוכות טיילנו חבר'ה מהמחלקה באיזור ב"ש כשנכנסנו לאכול בקניון הקניט אותי אחד המוכרים 'מה לא שמעת שזה כבר נגמר?' והיו עוד תגובות כאלו בהתחלה הייתי עונה 'ואתה רוצה שנשכח את זה?' לפעמים הסרט המשיך את הסיפור, נתן לי שורת פתיחה בנסיעה ברכבת, בהליכה באמצע הרחוב ובעצם בכל מקום, מיקומו של הסרט עורר אותם לשאול אותי 'למה?' ואני הייתי חייב לענות.

אך עם הזמן התשובה הבסיסית כבר לא סיפקה אותי, התחילו ויכוחים בין לא נשכח ללא נסלח, היו ששאלו ומה אתה עושה עם הזכרון הזה, והסרט היה צריך תשובה אחרת; הכי קשה היה בין אנשי שלומינו שטענו כנגדי שהסרט הזה רק מעצים את הפילוג שיש בעם ומאז הסרט התחיל להעלם יותר פעמים בתוך כיס החולצה, בצורה מסתורית הוא ירד לי מהתיק, ואני לא ניסיתי להחזיר אותו, הקול נדם.

אך כשהקול נדם, הרגשתי פתאום שקט מעיק ומחנק, הרגשתי ששוב סתמו לי את הפה כאילו אין לי מה לומר ואינו כן, יש לי הרבה מה לומר:

יש לי מה להוסיף על העם והארץ ויש לי מה לחדש בתורה, יש בי עשייה חברתית ויש בי אמונה, ואני רוצה שישמעו אותי, כי אני מאמין שיש לי מה לתת, שיש בי אמת.

הסרט חזר למקומו הנכון ואיתו חזרו השאלות אבל עכשיו אני כבר מוכן ומחזיר את השאלה בחזרה, 'ואתה, מה דעתך? מה לך מסמל הכתום?' וחברים מביה"כ, יהודי בהפצות, איזה עובר אורח ברחוב ועוד הרבה אנשים שראו אותי נחשפו מחדש לשאלה הזאת 'מה אומר לי הכתום?'.

לומר את האמת, לצבע הכתום אין כל משמעות אם לא ניצוק לתוכו את התוכן שלנו את תוכן האמת של העם התורה והארץ, אפשר היה לקבוע גם כל צבע אחר וכל צורת לבוש אחרת אך צריך משהו שנראה מעט חריג בנוף הסביבתי אך לא מספיק בולט כדי שהאדם הרגיל עדיין ירגיש מעט שייכות. הכתום כבר תפס את מקומו כמקדם המכירות שלנו, של מי שאומר: אני דתי-לאומי-אדיאליסט בעל ערכים, וזה לא שמי שלא לובש הוא חסר ערכים או לא דתי-לאומי אבל מי שכן לובש מצהיר שהוא כן!

שבוע שעבר שאל אותי חבר מהישיבה ב'בינות' אם תדע שהסרט הזה רק מרחיק ממך אנשים האם תוריד אותו, הרהרתי מעט והחלטתי שלא, מקומו של הסרט הוא לעורר את האנשים לחשיבה מחודשת, להתחיל איתם דיון, מי שמפחד מהויכוח אין לי איתו שיג ושיח והוא לא ישפיע עלי ומי שמכאן יתחיל לחשוב, אני איתו, וביחד ב"ה אני מקווה שעוד נמשיך רחוק.