אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן, אל תתייאש ותמיד תהייה בשמחה!

הפעם החלטתי לא ללכת לטקסים, אין לי כח שוב לשמוע את אותם קטעים, לחשוב על החורבן ועל העצב, על כל מה שהפסדנו והלך- הבכי הקולקטיבי הזה נראה לי מאוס במקצת- היה לי איזה רעיון ללכת לחפש איזה טקס אלטרנטיבי אבל לא היה לי מספיק זמן כדי למצוא משהו אמיתי שיעניין- נראה כאילו גם שם זה רק עניין של טרנד חיצוני והמוני שכזה. מה גם שיש את הבעיות ההלכתיות בטקסים העירוניים של הזמרות והרקדניות- ותמיד יש את ההתלבטות האם מותר להסתכל ואם לא אז איך להפנות את הראש, להוריד משקפיים או לעשות משהו בהפגנתיות, בכלל אני חושב שבטקסים שמשתתפים בהם תנועות הנוער על בנ"ע להודיע מראש שהיא לא משתתפת כשיש בעיות הלכתיות- עלינו לעמוד על זכותנו ולא להיגרר, אבל בינתיים כשהמצב הוא מסובך שכזה מבחינה הלכתית ולא נעים לא אישית מהבחינה החברתית אז לא ראיתי את מקומי שם.

העדפתי להישאר בבית, לשמוע את הטקס הממלכתי ברדיו ותוך כדי זה לקרוא במדוריי הדעות השונים או בבלוגים ברחביי הרשת איך אנשים אחרים מתמודדים עם החורבן-שואה הזה.

בכלל אני יותר מעדיף לראות בשואה מקום של גבורה יהודית וזה מתוך המחשבה שצריך להתמקד בטוב ולא בנקודות הרעות, ויותר מזה זה התחושה שאיך אנחנו יוצאים מן העפר ומקימים מדינה- משואה לתקומה- נראה לי שההסתכלות על ההמשכיות על ההצלחה שלנו היא יותר נכונה וטובה.

הטקס נושא גוון פוליטי, והפרשנים כבר מחפשים את הציטוט של רה"מ בפועל (משהו מוכן להסביר לי את התואר הזה??.) איזה השוואות הוא יעשה או שלא- מה הלקחים שהוא למד ולאן הוא רואה שצריך להמשיך. במקומות אחרים עושים השוואות אחרות ויש המזדעקים מן ההשוואות האלו, הם טוענים שכל עניין הזכרון צריך להיות טכני בלבד, זכרון האבל, איני מסכים איתם, אני חושב שיש עניין בהשוואות- כדי שנוכל ללמוד מה זה אומר לדורנו.

השנה הנושא הוא צלם אנוש מול המוות- המוות תמיד היה דבר שעניין אותי, הייתה תקופה שבתור תחביב הייתי כותב צוואות ומנסה לראות את החיים בלעדיי, חז"ל טבעו את המושג "אשרי אדם מפחד תמיד" שכל היום רואה את המיתה מול עיניו. השנה המוות הוא מוחשי יותר- יותר מדאי אנשים שאהבתי עזבו את העולם ואיתם התחדדה שאלת המוות ויותר ממנה שאלת החיים- מה תפקידנו בעולם? מה מטרתנו כלפיי ריבונו של עולם? ולאן אנו הולכים?

בד"כ הצפירה זה הזמן שלי להתיחדות עם סבא נתן ז"ל, אני נזכר בסיפורים שאבא וסבתא מספרים על איך שהוא ברח משם ועל המסעות שהוא עבר, על איך הכיר את סבתא ואיך הקימו את ביתם בנתניה וגידלו את אבי ושני אחיו. השנה לזכרון נוספה סבתא ברכה ז"ל, סבתא לא אהבה לספר על מה שקרה שם, מדיי פעם רסיסי מידע, על איך היא נפרדה מאימא ואחותה הגדולה, על איך היו החיים בגטו ועל מה שהיא זוכרת מבית אבא שאותו היא עזבה בגיל 12 והתחיל את חייה הבוגרים שהשואה ביגרה אותם מהר...

אני חושב על סבא וסבתא ורואה את כל המפעל שלהם שזה המשפחה שלי, 3 ילידם, 16 נכדים, נינה ועוד כמה בדרך... סבתא תמיד אמרה שהיא עובדת כדי שלנו יהיה טוב, שאנחנו לא נרגיש את מה שהיא חוותה, תמיד הכל היה אצלה בשביל המשפחה לשמור על הליכוד בין האחים ובין הנכדים-הבני דודים. עוד דבר מסבתא: למרות המאמצים שרצינו לארגן טיול שורשים שם- בפויילין- לראות איפה הם ממש גרו ושהיא תספר לנו משם, סבתא לא הסכימה לנסוע- 'אני לא יורדת מהארץ' תמיד הייתה אומרת.

ועכשיו אני חושב איך עלינו להמשיך את המורשת.

לא להמשיך את מורשת הזכרון על העצב והפחד של היהודי הגלותי- אלא לזכור ולהמשיך עם אותם אנשים ששרדו אודים מוצלים מאש והקימו כאן בישראל את הבית החדש שלהם והם נתנו לנו את המדינה ובזכותם אנו חיים.