שעת בין ערביים,יושב לחשוב על מאורעות היום,חילופי זמנים של עצב ושמחה.
אני חושב שזה הזמן האהוב עלי בשנה,כאשר יום הזיכרון מתחלף לו ביום העצמאות, יום של זיכרון למי שנתן את נפשו על הארץ, אשר זיכרון למוות, אירואי ככל שיהיה,הינו עדיין כואב; מתחלף ביום של שמחה והודיה לה' יתברך על החסדים הגדולים שנתן לנו. ריגש אותי תמיד הזמן הזה –בו מרימים את הדגל שהורדנו רק אתמול ויוצאים לחגוג ברחובה של העיר.
שני הימים האלה הם ימי העם,ביום הזיכרון אני-אנחנו מתייחדים עם כל הנופלים שנתנו מדמם ע"מ שאנחנו נוכל לשבת כאן כיום,וביום העצמאות חוגגים כל החיים. בימים אלו אנו מרגישים את הקולקטיב המחבר אותנו כעם, או במילים אחרות את אחדות ישראל.
בשנה שעברה הרגשתי זאת פתאום בצורה חזקה,כאשר מצאתי את עצמי מסתובב ברחביי באר-שבע על מדים ומחפש איזה טקס להשתתף בו,למרות שלא הכרתי שם אף-אחד מן האנשים שהיו בטקס או מאלה שדיברו, הרגשתי שיש משהו גדול שמחבר ביננו-וזה עשה טוב.
השנה זה היה שונה אצלי בשני המקומות.
הראשון הוא יום הזיכרון שקיבל אצלי נופך אישי בנפלו של מאור הי"ד, מעכשיו בתוך כל הנופלים שאני מתייחד עם זיכרונם נמצא גם מאור ואיתו אני מתייחד באופן אישי, הפרטיות הזו הקשתה מעט את הכניסה לכלל ישראל, הכאב הכללי לבש צורה ופרצוף של כאב פרטי וזה מעט הוריד מגדלות היום.
גם עם יום העצמאות המצב שונה, תחושה מוזרה שמלווה דיונים בבית מדרשנו (הכללי), האם לומר הלל נוכח המאורעות מן השנה האחרונה שזה בא מתוך תחושה של ציבור נרדף אשר אין לו מקום בתוך הכלליות הישראלית.
וכך אני ניגש לאותם ימים כלל-ישראליים ופתאום מרגיש מנותק משהו, במקום לבכות ולהשתתף באבל הכללי אני מרגיש מרוחק מעט מן העם ומעדיף לנטות לכאבי הפנימי-פרטי,כאילו אין לי חלק בהם. ובאשר לשמחה- ניצב אני תמה על מה ולמה היא באה- מרוחק אני ממנה- מרוחק אני מהם- מהעם.
אני יודע שהשאלות שלי הן לא פרטיות וברוך ה' ששלח לנו מורי הוראה בדור הזה שמרגישים את הבלבול בציבור, בעלוני פרשת השבוע זה קיבל מקום מרכזי ואפילו יצאו גיליונות מאמרם במיוחד לשאלה זו,שבהם שבו והסבירו לנו רבותינו למה למרות הקשים עלינו עדיין לשמוח ולהלל את הקב"ה ביום הזה על הנפלאות שיש לנו בתקומת המדינה ועל- כך שה' השיב אותנו לארצנו.
הרבנים הסבירו בעיקר את החשיבות בהודאה לה' על הנס שנעשה בכך ששבנו מן הגלות והקמנו לנו בית
לאומי, היו שם חילוקים בין העם והמדינה לשריה ויועציה שמהם אנו מאוכזבים אך בעם אנו עדיין מאמינים, ולמרות זאת משהו חסר לי, עדיין אני מרגיש יותר בודד ולא מחובר- משהו השתנה כאן.
ולא כך היא, כי עדיין הננו עם יהודי-העם הנבחר,בנים של מלך-כולנו! וכולנו נמצאים בצרה הזאת וגם אם האחרים לא רואים זאת,זה עדיין כך. התשובה מגיעה בשיר של להקת "בין השמשות", על חבר שלהם שנהרג באחד מן הקרבות, בשיר מסבירים את ההבדל בין חייל של מלך בשר ודם שישר כשהוא נופל יש לו תחליף, אך חייל של מלך מלכי המלכים הוא משהו ענק ועצום ויקר וכשהוא נופל אין לו תחליף; כך גם מסביר ש"י עגנון בחיבורו הקדמה לקדיש, וכך גם למדנו באורות הקודש, על הייחודיות של היהודי, שבכול יהודי יש בעצם משהו מתוך כלל ישראל וכל יהודי הוא בעצם הכלל עצמו.
החלטתי שלא לנסוע לנתניה ולהשתתף שם בטקס,ידעתי שאם אני אסע ואפגוש את החברים, הטקס יהפוך להיות זיכרון למאור, ולא שאיני רוצה בזה, להפך, מאור ממשיך ללוות אותי בהרבה מאוד צדדים שאני עושה, אבל דווקא היום הזה, יום הזיכרון לכל החללים, הנופלים וההרוגים (ומאור הוא גם בחזקת הרוג בפעילויות האיבה וגם חלל צה"ל) אני רוצה להשאירו כללי אצלי ולא להיכנס ולנופך פרטי, נשארתי ללמוד בישיבה לעילוי-נשמתו בתוך כל שאר החללים. בצפירה עמדתי וחשבתי עליו אך ניסיתי לחזור ולחשוב גם על השאר- זה קשה אך זה אפשרי רק כשמבינים שהמוות של מאור- הרוג על קידוש שם שמיים, שלא ברצונו ובבחירתו אך החלטתו של ריבונו של עולם שאנו רק בניו עושי דברו, הוא חלק מן אותו תהליך ארוך וכואב של הגאולה, ובתוך על החללים האחרים שבזכותם אנחנו כאן היום.
עכשיו, אחרי שהתכללנו ביום הקשה הזה, ושיתפנו אחד באבלו של השני, על גבי האבל המשותף ניתן לבנות את הקומה הבאה של התקומה.
אני זוכר מקרה שקרה בשבט מעפילים, כשהלכנו מכות עם השבט שמתחתינו, אלעד המדריך נכנס אחרי הכל לחדר ואמר 'או, סוף כל סוף מצאנו משהו שיצליח לגבש אתכם' וכנראה שכך הדבר, ורק אחרי אותו כאב משותף שבו אנו מבכים שמאל וימין,מאמינים ושאינם, מכל הדעות והסוגים המרכיבים את ההוויה הישראלי-יהודית בארץ הקודש, כאשר אנו יוצאים מן הכאב הפרטי על האובדן ונכנסים להבנה שיש כאן משהו גדול יותר, אפילו מאיתנו- נוכל לחגוג גם את יום העצמאות בשמחה גדולה על מה שיש לנו.
את הכאב, העצב, הכעס והבלבול על כך שאנו מרגישים שהעם חצוי ושרובו אינו בשאיפה לעשות את רצון אבינו שבשמיים נשאיר לימים אחרים, אחרי העצב של היום הזה אנו זכאים לשמוח במה שכן יש לנו מחר.
וב"ה שבשנה הבאה נוכל להמשיך לשמוח בשמה יותר כוללת ויותר גדולה, כאשר נצליח לחבר את עם-ישראל חזרה להי"ת.
עברנו דברים קשים יחד ועוד נכונו לנו תקופות קשות יותר, פתאום הבנתי שאין זמן לפירוד, אך יש לנו עוד הרבה עבודה כדי לגרום לחיבור האמיתי חזרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
