אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן, אל תתייאש ותמיד תהייה בשמחה!

טוב חברים, עברו שבועיים, והנה הגעתי.

עכשיו התחיל הצבא האמיתי, היינו בפלס, שזה הבסיס ה"אמיתי" של גולני, אוהלים, מקלחות שדה קטנות, מנות קרב, חוסר במים ושאר הדברים, אך עם-זאת הרים יפים מסביב ואוויר צלול, שני מטר מהיישוב חמדת אך גם מול הכפרים האור (אם אני מאיית נכון) וטוביאס.

אז בקצרה מה שעשיתי היה לזרוק רימון ובכך להפוך למוסמך רובאי-03 וביום ראשון יהיה לי רימון אמיתי ונפיץ בכיס.

להתאמן בלפרוק, לטעון, לפרק ולחבר מאג ונגב שהם שני מקליעים כבדים, או במילים לאזרח הפשוט נשק אוטומטי שיורה בצרורות לכל עבר.

ירי במצבים מתקדמים של לילה ואחריי מאמץ.

אימוני פרט- יחיד שמסתער על הר, מתגלגל, טופס מחסה, מדלג ויורה.

טיול ליילי של כ15 קילומטר-(מסע) בהרי בקעת הירדן המדהימים.

ועוד אימנים גופניים שונים.

שמירות על הבסיס, נקיון לנשק, ריצה לש"ג וחזרה, מסדר בוקר רגיל (נקיון האוהל) ואמריקאי (הוצאה של כל המיטות אל הרחבה בחוץ) וגם ב2:30 בליילה במרחק של כ300 מטר מהמקום שלהם ואז גם להחזיר.

המפקד מודיע לכולם לעלות על אפוד הוא מסמל את גבול הריצה ואז אל הקיר, המחשבה רק על אותו קיר אימתני כ1.80 מ' אשר אני צריך לקפוץ מעליהם עם הנשק האפוד וגם קסדה, רק לחשוב על זה ואני מתחלחל, אותו הקיר שאחריו יש גם את המקבליות, המתחים, החבל ועוד מתקנים אשר בנוסף אליהם כקילומטר וחצי של ריצה וכל זה ב10 דקות ולא יותר, ואני זוכר את הפעם האחרונה- רבע שעה וזה בלי שהצלחתי לקפוץ את אותו הקיר וגם בחבל לא הגעתי עד הסוף.

רץ בחוסר חשק אך אומר לעצמי שהפעם אני מצליח, והנה האני מגיע לאותו הקיר רץ אליו ומתנגש בו, מנסה פעם שנייה נתלה עליו אך לא מתרומם, קול קטן לוחש לי- אסור להתייאש, וכך כמעט שעה של נסיונות, כל החברים כבר סיימו מזמן את שאר המכשולים, ורק אני ועוד חמש נשארים על הקיר זה, יש עוד כמה שלא עוברים אבל הם כבר הלכו, המפקד אומר עלי ועל עוד אחד שכמעט עברנו רק עוד מאמץ קטן האחרים בכלל לא במשחק, ואני ממשיך לנסות ושוב נופל, פתאום החבר מצלח הוא עובר, פעם ראשנה ואז שנייה, אני מתעודד ומנסה ושוב מתרסק, והוא שניה ושלישית, והסמל מגיע ואומר שהאימון נגמר רצים כבר למקום אחר, ואני מתלבט שוב בתוך עצמי האם זה מקומי...

הרי אני בכלל איש של מחשבה, מה בייני לבין כל הריצות האלו, הרי מאז גיל 16 שבו שברתי את הרגל לא עשיתי שום פעילות ספורטיבית חוץ מלדפדף בגמרא ובשאר ספרים, הנה יש כאן מספיק יהודים טובים שיכולים להיות לוחמים, ואני אמצא כבר מקום אחר לתרום בו.

זה לא שלא צריך לתרום, פשוט זה לא מקומי.

אם צריך גלגל אז אהיה גלגל, אתן את כל כולי אך רק את מה שיש לי ולא מה שאין, אז אם זה לא מוקמי אז אחפש לי משהו אחר.

אלך לחינוך, כן צריכים מדריכים לפנימיות הצבאיות,או להרצות לפני טירונים ואולי לוגיסטיקה ומחשבים כמו שסבתי ודודיי מפצירים בי או שאנסה ללכת למודיעין או בקיצור כל דבר אחר.

והמחשבות מתפטות בגוף, כאילו אני מנסה לתרץ לעצמי איך זה שאני כן אידיאליסט רק שיש דברים שעם כל הרצון אני פשוט לא מסוגל, ומנסה להסביר את עצמי למה שאחרים יעבוד קשה ואני אשאר בעורף- אך בעצם הכל זה רק בגלל חוסר רצון, מוטיבצייה ואמונה.

ואז שיחה עם המפקד,חבר שתומך ועוד כמה צדדים, ואני מחליט להמשיך, שבוע טוב באימונים מתחיל לקלוע, והמחשבה אומרת אולי בכל-זאת להשאר.

ושוב הקיר הזה,רבע שעה אני עומד מולו, הפעם לא מפסיק, הפעם אני עובר!

המפקד שולח אליי חבר שיעזור לי, הוא מסביר לי מה עושים, והנה פעם ראשנה, נכון ללא נשק אבל עברתי, המפקד לא ראה הוא מבקש הדגמה חוזרת ושוב אני עובר, ואז השלישי והרביעי והוא מאשר לי להמשיך רץ עד לחבל מתחיל ונופל ואז שוב מנסה והצלחתי.

ניגש אליי חבר לפניי המסע ושאלאותי איך אני עובר את המסעות –לא עוצר- עניתי לו, ייעצתי לו שיילך מקדימה ביחד עם המ"מ. והוא עם יד נקועה במסע הלפני קודם הוא איבד את הכרה ובאחרון פרש באמצע, אמרתי לו הפעם אתה עובר והוא כמיואש אבל איך.

להיות לוחם זה לא רק להצליח לכוון, לדעת לרוץ ושאר מאמצים.

להיות לוחם זה בעיקר הנחישות והאיתנות, זה להאמין בעצמך ולעשות דברים שלא ידעת שאתה מסוגל אבל אתה לא מתייאש כי אתה מבין שזה תפקידך ושעלייך עכשיו להיות חייל.

להיות לוחם זה להבין גם שלא מדובר כאן בך, אלא אתה רק שליח של העם של המדינה.

להיות לוחם זה לראות את מכלול הדברים, לדעת שעשכיו קשה אבל במהשך יהיה קשה אף יותר.

להיות לוחם זה להמשיך ולשאוף...

ולסיום ידיעה שגם באה עם סוף השבוע, קיבלתי פק"ל, טיל-לאו, כך שמעכשיו אני לאוסיט, זה לא משהו מסובך אבל גם זה אחריות וגם בזה צריך להתמקצע, לא יהיה קל הדרך רק התחילה אבל נמשיך בה...