אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן, אל תתייאש ותמיד תהייה בשמחה!

הולך ברכבת עם מדים של גולני, חוזר כחייל מן העורף, אך הנוסעים חושבים שאני בא מן החזית... אני לא מפריע להם, הם לא מחפשים אותי, את נדב, הם מחפשים את הדמות של הגולנצ'יק ששומר עליהם, והנה הוא כמופיע לפניהם.

מחייך חיוך גדול, כהרגלי,מוציא את הסרט הכתום ממקום מחבואו מעיני הקצין, ומחפש את השיר שנכון למקום, והמילים ישר קופצות, והמנגינה מתנגנת.

"ה' עוז לעמו ייתן...

ה' יברך את עמו בשלום"

 שר הלוך וחזור בלי להבין מה אני שר, כשרק המוזיקה המשמחת מחזקת אותי. אישה עוצרת אותי בקרון הנהג,  "חייל, אני מעריצה אותך!" מחייך במבוכה, נזכר: לא אותי, אלא אותם ואני כרגע רק מייצג. מחייך בחזרה ומברך בהצלחה ושנהיה חזקים. ומבין...

בשיר אין תפלה או בקשה של ה' עוז לעמך תתן- אלא ציון עובדה: ה' עוז לעמו ייתן. קרי: ה' הוא שנותן לנו את הכח; וההמשך- ה' הוא מי שמברך אותנו בשלום. וזה מכה בי, שאם היה תלוי בנו אז מצבנו בכי רע, אבל אם ה' ייתנו אז אין מה לדאוג.

וה' ייתנו.

ועובר עוד קרון, והשיר מתחלף:

"שיר למעלות

אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי?

עזרי מעם ה'!- עושה שמיים וארץ.

אל ייתן למוט רגלך, אל ינום שומרך,

הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל,

ה' שמרך ה' צילך על יד ימינך,

יומם השמש לא יככה וירח בלילה.

ה' ישמרך מכל רע ישמור את נפשך

ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם."

מתחיל במנגינה המוכרת, אך הפעם מנסה להקשיב, נזכר בפירוש שלמדתי פעם שמדובר כאן בשיחה ומרגיש שאת השיחה אני מנהל עם עצמי. בתוך הצרה, בתוך הבלבול, המחשבות הכלליות והמאבקים הפנימיים, מרגיש פתאום במחשכים והשאלה עולה מעצמה ובכל עוצמתה- מאין יבוא עזרי???

והתשובה שנענית בחלל החדר- מעם ה', ומי זה אותו ה' שהוא אמור לעזור לי ולהוציא אותי מן המיצר?! עושה שמים וארץ- לא מדובר כאן בעוד אל, בעצים ואבנים- מדובר בריבונו של העולם, אז אל תפחד כי הנה אם ה' הוא השומר שלך אתה מוגן, כי ה' שומר עלייך כל יום כל היום. והוא אכן השומר עליך מכל צרה ומכל מקום. וכמו שהשמש לא נכבית ותמיד תבוא בבוקר, כמו שהירח תמיד יחליף אותה בלילה, ואת כל זה מי עושה- ה' ית' בורא העולם, אז תאמין שגם עליך הוא ישמור, ישמור מכל רע, ישמור צאתך ובואך, מעתה ועד עולם.

שרתי, למדתי, הפנמתי ושמחתי בשמחה גדולה.

והנוסעים שמחו גם הם איתי.

ושוב זה מכה,

מה יהיה עם המלחמה הזאת,

כל פעם כשפותח את העיתון

עוד חבר-לוחם מן הגדוד- עוד פרצוף מוכר, עם סיפור קצר שהיה בינינו.

וכבר הפסקתי לספור אותם, מתפלל, בוכה, ומנסה להתחבר.

והנה, כאילו כדי שלא הכנס לשגרת ההרוגים,

עוד אחד שהוא לא סיפור- אלא חבר, מכר.

יוני אנקונינה- מל"ט, המחזור של אחי, שנה מתחתיי, ורק ביום שלישי במקרה ממש, בחתונה של סטיבן,  דיברתי עם הרב לנגנר עליו, סיפרתי לו שנראה לי שפגשתי אותו והרב אמר שלא יכול להיות כי הוא בצפון.

אתמול, בעודי כותב את הקטע, פגשתי בטיילת שני חברים מן המחזור. הם נראו מצוברחים, לא רציתי להעיק, חייכתי מעט והמשכתי לשיר ולהתקדם. בדרך חזרה ראיתי אותם עם הרב, עדיין לא ידעתי ולמרות זאת לא הפרעתי.

מחר עוד הלוויה למחזור הזה, שלישית במספר בשנה וחצי האחרונות- ה' ישמור אותנו.

במותם ציוו לנו את החיים!!!

מלחמה יש בחוץ, ואני ניצב בעמדה, מנותק לא יודע מה קורה.

שומעים על עוד חטוף, טנק שהתפוצץ בצפון, רדיו אין, העיתון מגיע רק של אתמול.

ואנחנו כאן, מוצבים באריאל, פלוגה של ביינישים, בינתיים עסוקים בבעיות הפרטיות שלנו, מי יעלה לעמדה ומתי, כמה שעות מנוחה נקבל ושלא יטרטרו אותנו, שנצא לבית בזמן, שהאכל יהיה טוב ובלי הרבה תורנים וכו'..

ובחוץ מלחמה, טילים נופלים בצפון ויש פצועים והרוגים, והנה עוד לוחם גולני ואחד מצנחנים והסגל שלנו מכיר חלק מהחיילים וכבכל מלחמה עם הזמן כולנו הופכים למשפחה אחת.

זכור לי מקרה כשהיינו הרא"ה, ואני חבר שלי לא נכנסו לתפלה וכמה חניכים ממעפילים עלו עליינו מכות, היה שם בלאגן גדול ואחריי התפלה השבט שלי יצא לנקום כאילו בשמי והיה מכות בין השבטים והאבסורד הגדול שמי שחטף הכי הרבה מכות זה מי שלפניי-כן ניסה לעזור לי (אריאל קדוש ז"ל-חבר יקר). בתחילת הפעולה נכנס אלעד המדריך לחדר ואמר "איך לא חשבנו על זה קודם, כל הזמן אנחנו מדברים על גיבוש והנה התשובה מול העיניים" באופן אבסורדי הוא צדק אז וצודק גם היום. פתאום מלחמה ופתאום שוב התאחדנו, שוב שוכחים את כל המחלוקות ונהיים עלם-אחד, כמעט.

כל-כך שמחתי לראות בתחנה שמתחת לבית פרסמות עם דגל ישראל ומתחתיה כתוב חזק ואמץ! גם הפרסומות ברדיו שידרו חיזוקים לעם-ישראל וליישובי החזית, להסתכל על גיוס המילואים הנרחב, לשמוע סוף כל סוף כמה מילים אוהדות בתקשורת, היה שווה המלחמה הזאת.

כן, במלחמה יש גם צדדים טובים, הרב זצ"ל מסביר שבמלחמה מתחדדים הצדדים, והנה המציאות טופחת על פנינו ורוצים לומר 'אמרנו לכם' כתוב בתקשורת הימנית ומראים שגם השמאל חוזר בו, ניצחון עצוב, אבל לפחות עכשיו ברור לנו מי הטובים ומי הרעים.

בעצם לא כל-כך ברור, עדיין יש גופים ואנשים שלא מבינים שמול כח נלחמים בכח ושאם נתרפס בפניי מי שפוגע בנו הוא רק יגבה עוד שבועים לשחרור עוד אסירים וימשיך לאיים ממקום מושבו.הם מסתכלים על ההווה המידי, איך מפסיקים את מות החיילים ולא מצליחים לראות שהלוחמים מתים על קידוש ה' ועל שמירת המולדת.

כן, במלחה יש גם צדדים רעים, זה לא כיף כל ההלוויות האלו, נערים רכים בניי גילי, שמוסרים את עצמם בקו ראשון, יש לי חברים בין הפצועים, ועל החבר הראשון שנהרג במלחמה הזאת כתבתי שבוע שעבר. אך עכשיו זה לא זמן להספדים, עכשיו עליינו להתחזק!!!

חלקם אפילו לא מבינים את ערך קדושת הארץ, חלקם אפילו לא מסכימים שכך צריך לנהוג, אך הם עושים זאת כי זה מה שציוו אותם, כי כך אמרו להם שהם שומרים על הבית, הם מחרפים את נפשם בידיעה שלא כולם יחזרו מהקרב והולכים בראש מורם להלחם על-מנת לשמור על העם, על ישראל.

היום בבוקר שמעתי ראיון עם אישה שבדיוק ניצלה מפגיעה ישירה של טיל בביתה בחיפה, בעלה פשוט משך אותה לחדר המוגן וכך ניצלה, המראיינת ניסתה להוציא ממנה למה היא לא בורחת והאישה בקול בטוח וצוחק אומרת לה שכאן זה הבית שלה וממילא כבר שבועיים היא דוחה את זמן הספונג'ה אז הנה הגיע הזמן.

חברים שלי מהישיבות בנהריה וקריית-שמונה בקו האש, חלקם ההורים הטילו וטו והיו חייבים לחזור לשפלה, אך יש מהם שנשארו שם ומספרים שנכון שאין הרבה אנשים ברחובות אך חלק מזמן הלימוד הם מקדישים לעבור בין המקלטים ומחזקים את התושבים. ויש תקווה!!!

חיפשתי במהלך השבוע מקומות שצריך עזרה, איפה שאני פניתי אמרו לי שברוך-ה' יש מספיק, ולדברים שפנו אליי הצלחתי לעזור ולגייס גם עוד אנשים, בערב שבת התארחנו אצל כמה משפחות שהתארחו בבית החייל בנתניה, עשינו פעילות לילדים והיה כיף.

כן זה משמח לראות את עם-ישראל במיטבו.

ואני הקטן, יורד מחר לשני, משהו צריך להשאר ולשמור על העורף, בט"ש גדר בדרום הר-חברון.

אחי הקטון,שריונר, מחכה עם הפלוגה שלו בצפון שרק יאמרו להם להכנס, זה מפחיד, לחשוב על מוות אך זה מה שה' מכוון לנו ועם זה ננצח.

בזמן הקשה הזה, עלינו היושבים בעורף להתחזק בלימוד ובעשיית מצוות וחסד לומר תהילים להצלחת החיילים לרפואת הפצועים ולחזרת השבויים.

אבא יקר שבשמיים

אנו כאן בניך,

אין אנו ראויים לחסדיך, כי חטאים אנו,

אך מה יאמרו הגויים אם יראו אותנו נסוגים מנחלתך,

לא בשבילנו אנחנו נלחמים אלא למען קידוש שמך,

אנחנו כאן למשמרת על ארץ הקודש בתפלה לבניין הבית במהרה

אנא אל תגבה מאתנו מחיר יקר,

שמור עלינו חזקים ומאוחדים

ועזור לנו מהנפילה הזאת רק להתקדם יותר גבוה

אליך יתברך שמך.

אבינו מלכנו,

שמור על החיילים המוצבים בחזית

הנלחמים ומחרפים את נפשם על קידוש שמך

ותן בנו את התבונה להבין את משמעות העניין, כי חלקנו קטן אמונה והבנה.

אנא שמור גם על האזרחים, בניך, היושבים שם בגבול,

שלח רפואה שלמה לכל הפצועים,

וחיזוק הנפש והרוח לאבלים

ושנזכה לראות בביאת משיח צדקנו

עוד היום

אמן, סלה!

שלום חברים,

הקטע הבא הוא מכתב ששלחתי למג"ד שלי, הסיפור בקצרה, מעט לפניי השחרור, במקום לקבל שבוע חפש"ש\רגילה אנשים נשארים לסגור בר"ה, ואנחנו ניסנו לדרוש אותה בשביל להגיע לישיבה לעשרת ימי תשובה, אחריי שלא צלחנו אצל הסגל שלנו פנינו גם לגבוהה מבחוץ ומשם זה יתפתח קבילה, השאר לפניכם.

רפי שלום,

קודם כל עליי לבקש סליחה, בכל המהלך שלנו בשנה האחרונה לא באנו לפגוע באף-אחד ספציפית, אך היו המקרים ובהם אנשים נפגעו מאתנו, קצינים ומפקדים שעבדו איתנו ועקב חוסר הבנות שלנו את המערכת ושלהם את המצב אצלנו, יצאנו מבולבלים ויותר הפרדנו מאשר חברנו- ועל-כך מצר אני.

הבנתי שהגדוד באופן כללי ואתה בתור המפקד באופן פרטי נפגעתם מאד מן ה"קבילה" שנעשתה כלפי הגדוד בנוגע לשבוע חופשה. אני מרגיש צורך לחזור ולהסביר שמצדנו לא הייתה "קבילה" מהצד המשפטי שלה, טעות בכתובת ועוד טעות בהבנה משכו אותנו למקום שלא רצינו להיות בו. אנחנו רק רצינו לברר מה מגיע לנו.

וזאת בדיוק הנקודה, "מגיע לי" צמד מילים שאין לגולנצ'יק בלקסיקון; אותו חירניק- החייל הפשוט העומד יומם וליל על גבולות ארצו, השומר על יישובים מבודדים ובכך מבטיח נוכחות יהודית בא"י, המקיים באופן הכי מופשט את הפסוק "נעשה ונשמע" אין לו זמן לחשוב על עצמו מה מגיע לו ומה לא, הוא כרגע כך כי כך צריך להיות, כי כך קבע המפקד על-פי ההגדרות שמעליו, כי כך החליטה הממשלה היא העם וכך הוא יעשה.

ומי שלא יודע להתאים את עצמו לערכים הממש גבוהים האלה, לא יוכל להמשיך כאן ויפרוש בעצמו מן המערך הלוחם; כי כאן אין כבוד או הערכה, כאן יש רק עבודה קשה שמתמשכת, עד שגם מבלי להבין זאת אתה בעצם מבטל את עצמיות שלך לגמרי למען כלל-עמ"י.

אני מצדיע למפקדיי שעברו איתי, כל קציניי שמרצונם החליטו להוסיף עוד שנה לפחות לשירותם הפעיל, ובראשם מפקדיי הבכירים שממשיכים בתפקידים נוספים בצבא. אני מצדיע לכפיר רס"פ א' ושלומי סמ"ח ושאר הסגל שם מנוב' 02 שלמרות שהם אמורים לצאת לחפש"ש נשארים בתפקידם כי אי אפשר להשאיר את הפלוגה לבד. אלעד לביא, שהתגייס לשירות רגיל, הרגיש צורך לצאת לתקופת מילוי בישיבה, וחזר להיות לוחם פעיל בגדוד ועוד משלים את התקופה שבה הוא לא היה. חננאל ביק שאמר שמגיע לו עוד לפחות 3 רגילות או שלמה שהיה יכול להמשיך ולמשוך גימלים. אך הם לא עשו זאת- הם לא באו ודרשו את המגיע להם; כי הם כשאר לוחמי הגדוד לא יודעים לומר "מגיע לי" גם אם הם ממורמרים על משהו, באיזה מקום זה נעלם כי צריך להמשיך בשגרה, ומי שלא מתאים לו- פורש.

אז מה דפוק אצלי? למה אני לא יכול להיות ביחד איתכם באותה מעלה? למה במשך שירות שהוא רק שליש משירות של כל לוחם רגיל, ועדיין אמרתי כל-הזמן מגיע לי כאן ומגיע לי שם, ואחריי כל מה שנתנו לי כלום לא סיפק אותי ואני רק בקשתי עוד- בצורה שנראית מבחוץ קטנונית משהו.

כנראה שאני פשוט מרגיש לא שייך.

עמדתי השנה בכל מיני מצבים לא נעימים שבהם עליי לדרוש דברים שנראים לי כפשוטים ואף הכרחיים אך למערכת זה היה נראה כעוד דרישה- אוכל רק מסוג מסויים (חלק), בשבת לא עושים כל פעילות כמבצעית אלא רק מה שהכרחי לעכשיו, ולכן לא ממגנים עמדות או מתאמנים בשבת, עצם העובדה שמעל למפקד יש לי רב שהוא יפסוק במקום שאיני בטוח ושלל דוגמאות נוספות.

בנוסף לכל חווינו השנה טראומה לאומית בה אני מרגיש כנבגד על-ידי מדינתי שלי, ממשלתי שלי, וכמובן הצבא שלו אני שותף. ולמרות זה שאני מודה על כך שלא הייתי שותף באופן פעיל, עדיין ההרגשה הכללית היא לא נעימה בכלל.

הייתי רוצה לנסות ולהסביר לך את חושת המחנק שאני מרגיש, מנסה להיות הטוב עם כולם, גם ירוק וגם כתום, מפשר בין דעת הרב למציאות בצבא, וסה"כ דווקא חייל בסדר. אך בעוד וחיצונית בצבא אני ממשיך להיות ממלכתי ולעשות מה שאומרים לי בתוכי אני מרגיש צורך לברוח, לא רוצה להיות שייך למקום שכזה.

על-כן בתקופה האחרונה המשכתי לאט, מצד אחד לא פורש לא עושה מעשה שעלול לפגוע, אך מצד שני גם לא ממש שותף- כמשתדל להיעלם. וכך כשהגיע המועד הזה של עשרת ימי-תשובה כאשר כבר רואים את הישיבה, את התרופה למחלת הנפש שבה אני נמצא ואנו רוצים כבר לצאת לחופשי, ופתאום הרגשנו שמושכים אותנו מכל מיני נקודת וכל מיני טוענות כאשר הטענה המרכזית היא "מה אתם אומרים בכלל מגיע לי" ולכן ממשיכים ביום רודף יום כאשר הסגל מצדו מרגיש שהוא מתחשב- עובדה אנו לא בשמירות אלא בהתנדבויות על-פי רצוננו, אך אנו מרגישים מבוזבזים כי אין לנו מה לעשות כאן אנו רוצים להיות בישיבה.

לנסות ולהסביר את חשיבותה של הישיבה ושל התורה בשבילי, לנסות ולהסביר את משמעותה של א"י, לנסות ולחקור אפילו בתוכי פנימה את כלל המושגים שמנחים אותי אשר שונים לגמרי מהמושגים שלכם, לצערי לא צלחו בין הסגל הקרוב, אולי באמת אם היה נשלח מכתב שכזה לפני-כן (כמו שניסנו אך לא עלה בידנו בגלל בעיות טכניות) היתה נחסכת מאיתנו כל אותה בושה, אולי עדיין לא הייתם מסכימים והמצב היה נשאר אותו מצב, אבל לפחות היינו מדברים ומבינים אחד את השני. אך בצבא לא נוהגים להבין, קודם מבצעים ורק אז שואלים, וכך יצאנו ממורמרים פנינו לגבוה ומשם זה יצא משליטה.

ומכאן כל מה שנשאר לי לומר זה רק תודה רבה, תודה על הנסיון להבין, תודה על זה שהכלתם אותנו בתקופה קשה כזאת, תודה שלא עמדנו בנסיונות יותר מדאי קשים (היו נסיונות שבהם כן נעמדנו חלקנו צלח וחלקנו נגרר- ואמת מארץ תצמח), וסליחה אם נפגעתם, אין לי שום דבר אישי נגד אף-אחד מהגדוד אלא בעיה עקרונית וצורך לומר איזו אמירה, אולי זאת הייתה התשובה שלי לכל המהלך של הזמן האחרון, אקורד הסיום הוא לא נעים בין שניי אנשים שניסו ללכת בין השברים בסיטואציה המטורפת שבה אנו חיים, איך שלמרות כל נסיונות הפיוס שניי הצדדים יצאו מפסידים. אך מכאן צריך לפתוח דרך חדשה.

 אני מבקש ממך שלא תקח זאת באופן אישי, שלא תכעס ושלא תפיל את דעותייך לרעה על כל הציבור, אולי אתה מאוכזב מעט וגם זה לגיטימי, אך אחריי הכל, גם אני צריך להמשיך, אני הולך לרגע, אך בסוף אנחנו חלק מאותו העם, שניי צדדים הפוכים של אותה מטבע, בסוף עוד נתחבר, ועד אז שוב סליחה ותודה.

שיהיה לכולנו שנה טובה ומבורכת, שנה שבה נזכה לחזור לאמת שלנו-לעצמנו, שנה שבה נזכה ללמוד ולהבין, שנה שבה נתקדם כעם נאחה קרעים, ונמשיך.

נדב J ש. (קוני) מפלוגה א'- בייניש.

מוצקין 43 א'- רעננה.

[email protected]