הולך ברכבת עם מדים של גולני, חוזר כחייל מן העורף, אך הנוסעים חושבים שאני בא מן החזית... אני לא מפריע להם, הם לא מחפשים אותי, את נדב, הם מחפשים את הדמות של הגולנצ'יק ששומר עליהם, והנה הוא כמופיע לפניהם.
מחייך חיוך גדול, כהרגלי,מוציא את הסרט הכתום ממקום מחבואו מעיני הקצין, ומחפש את השיר שנכון למקום, והמילים ישר קופצות, והמנגינה מתנגנת.
"ה' עוז לעמו ייתן...
ה' יברך את עמו בשלום"
שר הלוך וחזור בלי להבין מה אני שר, כשרק המוזיקה המשמחת מחזקת אותי. אישה עוצרת אותי בקרון הנהג, "חייל, אני מעריצה אותך!" מחייך במבוכה, נזכר: לא אותי, אלא אותם ואני כרגע רק מייצג. מחייך בחזרה ומברך בהצלחה ושנהיה חזקים. ומבין...
בשיר אין תפלה או בקשה של ה' עוז לעמך תתן- אלא ציון עובדה: ה' עוז לעמו ייתן. קרי: ה' הוא שנותן לנו את הכח; וההמשך- ה' הוא מי שמברך אותנו בשלום. וזה מכה בי, שאם היה תלוי בנו אז מצבנו בכי רע, אבל אם ה' ייתנו אז אין מה לדאוג.
וה' ייתנו.
ועובר עוד קרון, והשיר מתחלף:
"שיר למעלות
אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי?
עזרי מעם ה'!- עושה שמיים וארץ.
אל ייתן למוט רגלך, אל ינום שומרך,
הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל,
ה' שמרך ה' צילך על יד ימינך,
יומם השמש לא יככה וירח בלילה.
ה' ישמרך מכל רע ישמור את נפשך
ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם."
מתחיל במנגינה המוכרת, אך הפעם מנסה להקשיב, נזכר בפירוש שלמדתי פעם שמדובר כאן בשיחה ומרגיש שאת השיחה אני מנהל עם עצמי. בתוך הצרה, בתוך הבלבול, המחשבות הכלליות והמאבקים הפנימיים, מרגיש פתאום במחשכים והשאלה עולה מעצמה ובכל עוצמתה- מאין יבוא עזרי???
והתשובה שנענית בחלל החדר- מעם ה', ומי זה אותו ה' שהוא אמור לעזור לי ולהוציא אותי מן המיצר?! עושה שמים וארץ- לא מדובר כאן בעוד אל, בעצים ואבנים- מדובר בריבונו של העולם, אז אל תפחד כי הנה אם ה' הוא השומר שלך אתה מוגן, כי ה' שומר עלייך כל יום כל היום. והוא אכן השומר עליך מכל צרה ומכל מקום. וכמו שהשמש לא נכבית ותמיד תבוא בבוקר, כמו שהירח תמיד יחליף אותה בלילה, ואת כל זה מי עושה- ה' ית' בורא העולם, אז תאמין שגם עליך הוא ישמור, ישמור מכל רע, ישמור צאתך ובואך, מעתה ועד עולם.
שרתי, למדתי, הפנמתי ושמחתי בשמחה גדולה.
והנוסעים שמחו גם הם איתי.
ושוב זה מכה,
מה יהיה עם המלחמה הזאת,
כל פעם כשפותח את העיתון
עוד חבר-לוחם מן הגדוד- עוד פרצוף מוכר, עם סיפור קצר שהיה בינינו.
וכבר הפסקתי לספור אותם, מתפלל, בוכה, ומנסה להתחבר.
והנה, כאילו כדי שלא הכנס לשגרת ההרוגים,
עוד אחד שהוא לא סיפור- אלא חבר, מכר.
יוני אנקונינה- מל"ט, המחזור של אחי, שנה מתחתיי, ורק ביום שלישי במקרה ממש, בחתונה של סטיבן, דיברתי עם הרב לנגנר עליו, סיפרתי לו שנראה לי שפגשתי אותו והרב אמר שלא יכול להיות כי הוא בצפון.
אתמול, בעודי כותב את הקטע, פגשתי בטיילת שני חברים מן המחזור. הם נראו מצוברחים, לא רציתי להעיק, חייכתי מעט והמשכתי לשיר ולהתקדם. בדרך חזרה ראיתי אותם עם הרב, עדיין לא ידעתי ולמרות זאת לא הפרעתי.
מחר עוד הלוויה למחזור הזה, שלישית במספר בשנה וחצי האחרונות- ה' ישמור אותנו.
במותם ציוו לנו את החיים!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
