אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן, אל תתייאש ותמיד תהייה בשמחה!

שעת בין ערביים,יושב לחשוב על מאורעות היום,חילופי זמנים של עצב ושמחה.

אני חושב שזה הזמן האהוב עלי בשנה,כאשר יום הזיכרון מתחלף לו ביום העצמאות, יום של זיכרון למי שנתן את נפשו על הארץ, אשר זיכרון למוות, אירואי ככל שיהיה,הינו עדיין כואב; מתחלף ביום של שמחה והודיה לה' יתברך על החסדים הגדולים שנתן לנו. ריגש אותי תמיד הזמן הזה –בו מרימים את הדגל שהורדנו רק אתמול ויוצאים לחגוג ברחובה של העיר.

שני הימים האלה הם ימי העם,ביום הזיכרון אני-אנחנו מתייחדים עם כל הנופלים שנתנו מדמם ע"מ שאנחנו נוכל לשבת כאן כיום,וביום העצמאות חוגגים כל החיים. בימים אלו אנו מרגישים את הקולקטיב המחבר אותנו כעם, או במילים אחרות את אחדות ישראל.

בשנה שעברה הרגשתי זאת פתאום בצורה חזקה,כאשר מצאתי את עצמי מסתובב ברחביי באר-שבע על מדים ומחפש איזה טקס להשתתף בו,למרות שלא הכרתי שם אף-אחד מן האנשים שהיו בטקס או מאלה שדיברו, הרגשתי שיש משהו גדול שמחבר ביננו-וזה עשה טוב.

השנה זה היה שונה אצלי בשני המקומות.

הראשון הוא יום הזיכרון שקיבל אצלי נופך אישי בנפלו של מאור הי"ד, מעכשיו בתוך כל הנופלים שאני מתייחד עם זיכרונם נמצא גם מאור ואיתו אני מתייחד באופן אישי, הפרטיות הזו הקשתה מעט את הכניסה לכלל ישראל, הכאב הכללי לבש צורה ופרצוף של כאב פרטי וזה מעט הוריד מגדלות היום.

גם עם יום העצמאות המצב שונה, תחושה מוזרה שמלווה דיונים בבית מדרשנו (הכללי), האם לומר הלל נוכח המאורעות מן השנה האחרונה שזה בא מתוך תחושה של ציבור נרדף אשר אין לו מקום בתוך הכלליות הישראלית.

וכך אני ניגש לאותם ימים כלל-ישראליים ופתאום מרגיש מנותק משהו, במקום לבכות ולהשתתף באבל הכללי אני מרגיש מרוחק מעט מן העם ומעדיף לנטות לכאבי הפנימי-פרטי,כאילו אין לי חלק בהם. ובאשר לשמחה- ניצב אני תמה על מה ולמה היא באה- מרוחק אני ממנה- מרוחק אני מהם- מהעם.

אני יודע שהשאלות שלי הן לא פרטיות וברוך ה' ששלח לנו מורי הוראה בדור הזה שמרגישים את הבלבול בציבור, בעלוני פרשת השבוע זה קיבל מקום מרכזי ואפילו יצאו גיליונות מאמרם במיוחד לשאלה זו,שבהם שבו והסבירו לנו רבותינו למה למרות הקשים עלינו עדיין לשמוח ולהלל את הקב"ה ביום הזה על הנפלאות שיש לנו בתקומת המדינה ועל- כך שה' השיב אותנו לארצנו.

הרבנים הסבירו בעיקר את החשיבות בהודאה לה' על הנס שנעשה בכך ששבנו מן הגלות והקמנו לנו בית   

לאומי, היו שם חילוקים בין העם והמדינה לשריה ויועציה שמהם אנו מאוכזבים אך בעם אנו עדיין מאמינים, ולמרות זאת משהו  חסר לי, עדיין אני מרגיש יותר בודד ולא מחובר- משהו השתנה כאן.

ולא כך היא, כי עדיין הננו עם יהודי-העם הנבחר,בנים של מלך-כולנו! וכולנו נמצאים בצרה הזאת וגם אם האחרים לא רואים זאת,זה עדיין כך. התשובה מגיעה בשיר של להקת "בין השמשות", על חבר שלהם שנהרג באחד מן הקרבות, בשיר מסבירים את ההבדל בין חייל של מלך בשר ודם שישר כשהוא נופל יש לו תחליף, אך חייל של מלך מלכי המלכים הוא משהו ענק ועצום ויקר וכשהוא נופל אין לו תחליף; כך גם מסביר ש"י עגנון בחיבורו הקדמה לקדיש, וכך גם למדנו באורות הקודש, על הייחודיות של היהודי, שבכול יהודי יש בעצם משהו מתוך כלל ישראל וכל יהודי הוא בעצם הכלל עצמו.

החלטתי שלא לנסוע לנתניה ולהשתתף שם בטקס,ידעתי שאם אני אסע ואפגוש את החברים, הטקס יהפוך להיות זיכרון למאור, ולא שאיני רוצה בזה, להפך, מאור ממשיך ללוות אותי בהרבה מאוד צדדים שאני עושה, אבל דווקא היום הזה, יום הזיכרון לכל החללים, הנופלים וההרוגים (ומאור הוא גם בחזקת הרוג בפעילויות האיבה וגם חלל צה"ל) אני  רוצה להשאירו כללי אצלי ולא להיכנס ולנופך פרטי, נשארתי ללמוד בישיבה לעילוי-נשמתו בתוך כל שאר החללים. בצפירה עמדתי וחשבתי עליו אך ניסיתי לחזור ולחשוב גם על השאר- זה קשה אך זה אפשרי רק כשמבינים שהמוות של מאור- הרוג על קידוש שם שמיים, שלא ברצונו ובבחירתו אך החלטתו של ריבונו של עולם שאנו רק בניו עושי דברו, הוא חלק מן אותו תהליך ארוך וכואב של הגאולה, ובתוך על החללים האחרים שבזכותם אנחנו כאן היום.

עכשיו, אחרי שהתכללנו ביום הקשה הזה, ושיתפנו אחד באבלו של השני, על גבי האבל המשותף ניתן לבנות  את הקומה הבאה של התקומה.

אני זוכר מקרה שקרה בשבט מעפילים, כשהלכנו מכות עם השבט שמתחתינו, אלעד המדריך נכנס אחרי  הכל לחדר ואמר 'או, סוף כל סוף מצאנו משהו שיצליח לגבש אתכם' וכנראה שכך הדבר, ורק אחרי אותו כאב משותף  שבו אנו מבכים שמאל וימין,מאמינים ושאינם, מכל הדעות והסוגים המרכיבים את ההוויה הישראלי-יהודית בארץ הקודש, כאשר אנו יוצאים מן הכאב הפרטי על האובדן ונכנסים להבנה  שיש כאן משהו גדול יותר, אפילו מאיתנו- נוכל לחגוג גם את יום העצמאות בשמחה גדולה על מה שיש לנו.

את הכאב, העצב, הכעס והבלבול על כך שאנו מרגישים שהעם חצוי ושרובו אינו בשאיפה לעשות את רצון אבינו שבשמיים נשאיר לימים אחרים, אחרי העצב של היום הזה אנו זכאים לשמוח במה שכן יש לנו מחר.

וב"ה שבשנה הבאה נוכל להמשיך לשמוח בשמה יותר כוללת ויותר גדולה, כאשר נצליח לחבר את עם-ישראל חזרה להי"ת.

עברנו דברים קשים יחד ועוד נכונו לנו תקופות קשות יותר, פתאום הבנתי שאין זמן לפירוד, אך יש לנו עוד הרבה עבודה כדי לגרום לחיבור האמיתי חזרה.

יום שישי, רק סיימנו להכין את האוכל לעמדות, שבת ממש עוד מעט, השמש עומדת לשקוע, ואז אני נפגש עם חברי מהשמירה ותפילין מעטרות את ראשו, ואני נזכר, רצינו ישר כשירדנו ללכת להתפלל, אבל היה את המסדר, ומשם לסדר את העירוב ולבדוק עוד כמה עניינים עם הרב ועם הרס"פ ואז האוכל, ופשוט זה נשכח מזכרוני.

הנחת תפילין בשעת בין ערביים היא תמיד משהו מיוחד- שובר שגרה.

יש פעמים שהיא באה אחריי עצלות של תפלה של בוקר ואז היום עובר והשכחה גוברת ופתאום מגלים שגם פספסנו מנחה, ואז כשנזכרים ופתאום ממהרים וכמובן שמבטיחים שיותר זה לא יקרה, שנחזור לתלם, וזה נותן כנקודה שחורה על הדף, סימן הזהרה.

ופעמים שלמרות הקימה בזמן, מתוך בלבול, או בלהט הויכוח, חיפוש הדרך, או סתם בהתרסה, כבריחה, ואיני מתפלל בבוקר, אך בצנעה, כשהשמש שוקעת, איני יכול לפספס את אותה מצווה שהיא בעצם אחת מהבריתות- מהסימנים ביני לבין בוראי, ושם ההנחה כאומרת מתרצת, לא עזבתי לא סיימתי, אני משאיר פתח לחזור, היום לא יכולתי, אבל מחר יום חדש יבוא.

ויש את אותה פעם, שאותה אנצור לעד, לאחר התוודעות שנמשכה לתוך הליילה לא הצלחתי לעורר עצמי בבוקר, ועד שהגעתי התפלה כבר הסתיימה, והחברים כבר היו מוכנים לצאת עם החומר, אני לא זוכר אפילו אם אספקתי לאכול, אבל החבר שמשך אותי הבטיח שנחזור עד מנחה, שבמנחה אני כבר התפלל חוזר והכל יהיה בסדר, אבל כנראה שפספסנו את המנחה, ואול בעצם הספקתי מנחה אבל שכחתי תפילין, והיום נגמר, ואז במהלך קבלת השבת זה הכה בי כבום...

דווקא באותו יום שבו כעשרה יהודים הניחו את התפילין שלי על-ידי שכחתי להניחם בעצמי.

והבלבול, והשאלה על הדרך, נסיון של הלשכה עשייה כללית-חיצונית לעומת קבלה ולימוד פנימיים, נסיון ללימוד הנסיון שהקב"ה העמיד אותי היום, מה הוא רצה ללמד אותי, לאן עליי להמשיך...

ועכשיו כולם רצים לבית הכנסת ואני נשאר במאזין, לבוש במדי הב' הנקיים, כיתת כוננות, השעון מראה שעוד מעט שקיעה, ראשי מעוטר בתפילין של ראש ועל-ידיי התפילין של יד, מתפלל מנחה אחרת, תפלה חרישית, עם אותם מילים שכתבו חז"ל משכבר הימים ועליהם אני חוזר (או לפחות אמור לחזור) כל יום שלוש פעמים ביום, ועכשיו לתפלה יש ניגון אחר, ניגון של השלמה, של הספק, מודה לקב"ה שהפעם הצליח את דרכי לחבר בין העשייה לכלל החיצוני והשלמת האני הפרטי.

לדעת שמאחוריי כל מספר יש שם,

לדעת שמאחוריי השם יש סיפור.

להכיר את הסיפור

ופתאום להרגיש בכאב.

כששמעתי על הפיגוע לא התרגשתי, למרות שזה היה בעיר מגוריי איני מכיר אנשים שמסתובבים בקניון, אני שונא שעושים מהפיגועים מספרים, אך הזמן, השגרה, המצב הכניס אותנו לאדישות קשה, ואז, כשקיבלתי את הבשורה על פציעתך, על כך שלא תחזור להיות כקדם, ולבסוף גם על מותך-הרַצְחֵךָ, ועכשיו הכל שונה.

אני לא יודע מה באת ללמד אותנו בעולם מאור,

אולי כל זה בא להעיר אותנו...

למה אתה- זאת בטח הייתה טעות- הרי להיות מליץ יושר מספיק אדם מתפלל- ואתה- איש עשייה.

נשאר לנו עוד כל-כך הרבה לעשות ביחד,

הרי רק שבוע שעבר כשהייתי בבית רצית שנעביר פעולה, אך אמרת שזה לא הזמן המתאים, דיברנו ל זה ביום שיש שעבר ואמרת שתנסה שוב בשבוע הבא כשאצא.

אביך אמר שלא השארת דבר חוץ מהילד שב"ה יוולד, אך אני יודע שהשארת לנו הרבה יותר.

החדר בסניף שכולם מתפעלים ממנו- היה רק ההתחלה.

המטרה ליצור מוקד לימוד, ומוקד תורני בסניף, ומשם להרבות בתורה בכל העיר נתניה.

דיברנו על כך שצריך להקים ישיבה, סיכמנו שמקסימום עוד חמש שנים היא כבר תקום.

משהו אמר בהלוויה שלך, שאתך מת החלום.

גם הוא טועה. החלום חי בתוכנו.

פעם אמרת לי משפט שמלווה אותי לכל מקום "אתה יודע מה השוני ביננו, שאתה רוצה לשנות את העולם, אני עובד על נתניה" הסניף, העיר, התורה.

לא תמיד הסכמתי אתך, רציתי שתחשוב בגדול, אך העשייה שלך עולה עליי בהרבה.

בכיתי היום-

גולנצ'יקים לא בוכים,

אבל אני בכיתי היום.

בכיתי כי יותר לא אזכה לראותך, ויש לי עוד כל-כך הרבה מה לומר לך, כל-כך הרבה נושאים שלא ליבנו, יש עוד הרבה מקומות שאני זקוק שתעזור לי, אם בעיר ואם בעולם.

בניתי עלייך, אתה יודע, אתה הרי הבטחת לי, ועכשיו כשהלכת אש נשארתי כלבדי.

יש לי חברים רבים, אתה מכיר חלק ניכר מהם, ואני ביחד עימם מבטיחים לך שנקיים את חלקנו ונמשיך...

אני לא כועס על הי"ת, וכבר מזמן חדלתי לשאול "למה?" אבל עכשיו אני שואל את ה"איך?" איך אוכל להמשיך לצעוד בלעדייך.

אני יודע שזה אגואיסטי, ושאני עצוב עליי, אך אני עצוב על החלק שלך שמת בתוכי, והיום נפרדנו.

אנצור אותך עימי, מאור, אזכור ולא אשכח.

אני מבטיח להמשיך ללכת ולהתקדם לפי המטרות שהצבנו לעצמנו, קום תקום הישיבה שתהייה לאור גדול לעיר ולארץ כולה.

לצערי לא אוכל להתדיין עימך באיזה דרך זה ייעשה, אני יודע שאנחנו לא מסכימים על הכל, אך אני מקווה שתתפלל עליי שם מתחת לכסא כבודו ותבקש ממנו שייתן לי בינה לדעת את האמת.

יש לך הרבה עבודה למעלה, ואני בטוח שכמו בכל מקום אחר שרק נקראת מילאת כל דבר ברצון ועל הצד הטוב בותר, כך גם היום.

מאור, תתפלל עליינו!

תתפלל על הורייך, עזור להם שלא יהיה להם קשדה עם האובדן.

תתפלל על אישתך על ילדך, שלח להם כל טוב ועזור להם להמשיך.

תתפלל על עם-ישראל, הוא נמצא במצב קשה ומבולבל.

תתפלל לביאת משיח שיבוא ויגאלנו, ואולי גם תחיית המתים ואז ניפגש שוב.

תתפלל על כל הצרות וכל מה שצריך,

אך בבקשה אל תשכח אותי, חבר דרך, תתפלל גם עליי, וביחד נמשיך לצעוד.

לא תרצה לראות אותי ממשיך לבכות, בכי זה טוב בשביל לפרוק אך לא בשביל לחיות, אז אני ממשיך, כי כך אני מרגיש שאה רוצה.

היום היינו בביתך, הם חשבו להעביר את השיעור הקבוע מהסניף לבית, אמרתי להם שכמו שהכרתי אותך, אתה תעדיף שהשיעור יהיה בסניף, כי הייתה לך מטרה שבסניף יישמע קול התורה, ואני מבטיח לך שאנו נמשיך להשמיע אותה.

בסוף ההלוויה, נגשתי לחבר משותף ושאלתיו מה עושים, הוא ענה לי בפשטות הולכים אל מאור, תמיד ביתך היה פתוח לקבל אותנו, תמיד כשהיינו מסתובבים חסרי תכלית היית נכוון אותנו לעשייה לעבודה.

קשה לי לדבר עלייך בזמן עבר, מאור, אך עכשיו אני אמשיך לצעוד, ואתה במקומך החדש תנהל כתמיד את העבודה.

אז זהו, נפרדנו.

רציתי לכתוב משהו אחר, אך יצא מאין מכתב אישי שכזה, ועדיין לא אמרתי הכל, עדיין יש לי עוד הרה דברי0ם פתוחים.

אך בינתיים עלי לומר לך שלום חבר.

להתראות מאור,

אנחנו עוד נפגש,

אני מבטיח.