ושוב אני נמצאת דחוקה לפינה, לא אומרת מילה, שותקת, כמו תמיד. כי אני הרי לא נשברת ואני חזקה.

ואני אחזיק חזק ואשמור על המסיכה שלא תישבר על אף הסדקים הרבים. כי אני הבטחתי לעצמי שאני לא בוכה.

אבל אני נשברת ונשברת ואתם לא שמים לב. ואולי טוב שכך. אבל אני לא יכולה להחזיק את זה בפנים יותר.

ואני לא אבכה, כי זו לא פעם ראשונה שזה קורה לי בחיים. וגם לא שנייה. זו פעם שלישית. אולי זה מה שמגיע לי.

הרי אני 'נועה-שתמיד-חזקה-ותמיד-מחייכת'.

אין לי כוח יותר.

ואפילו שהיית חשובה לי כ"כ- את מוזמנת לקפוץ לי.