Down we go...

אני לא מרגישה משוקמת, אבל אני בהחלט מרגישה בדרך לשם. מה שכמה שבועות של דיאטה בריאה וספורט יכולים לעשות לבנאדם...

אני מאוד לבד. מי שהיתה ה-חברה שלי מתה. כבר שנתיים ושליש. וזה מוזר. זה מוזר שאני יכולה לעשות דברים בלי לחשוב על זה ופתאום היא מזדחלת לתוך הראש שלי בלילה, ואני כאילו היחידה שזה קורה לה כי כולם חיים. בעצם גם אני חיה, מה אני מתלוננת. אני מוצפת בעבודה, ושנה הבאה גם אהיה מוצפת בלימודים (בעז"ה), אבל רק בקשרים אני לא מוצפת כי אני אי בודד וריקני.

וזה חסר. זה חסר מאוד.

אבל התעסקויות אחרות ממלאות לי את הראש ושנאה עצמית היא כבר (פחות) אחת מהן.

מוזר שדווקא מתוך הזמן המוזר הזה שהוא טוב שצף בתוך רע שצף בתוך בסדר- דווקא עכשיו נזכרתי בבלוג.

משונה ונחמד.