יושבת מול המחשב ומנסה לשפוך את כל מה שיושב לי על הלב. הבטן מתפוצצת מכאבים בגלל המשלשלים שלקחתי אתמול. אני כל כך קלת דעת. בשנייה התפתתי ללכת לאכול במקדונלדס. למה באותה שנייה זה נראה לי נכון? למה אני תמיד אומרת לעצמי שאני אקח לקסעדין וזה יהיה כאילו לא אכלתי כלום כשאני יודעת שחלק מהאוכל כן מתעכל?
רציתי לפתוח היום בצום של 72 שעות אבל מחר יש לי טסט אז אני אתחיל אותו רק מחר אחרי שאוכל אנרג'י בבוקר. בפעם האחרונה שצמתי 72 שעות הרגשתי שאני יכולה להמשיך אבל לא עשיתי את זה כי חששתי מבולמוסים.
תמיד חשבתי כמה נחמד זה להיות רזה אבל אף פעם לא עשיתי עם זה משהו רציני. זה אף פעם לא נראה לי כל כך חשוב, מעין עיניין שולי שכזה. היום אין דבר שאני רוצה יותר מזה. חוץ מזה שכל העיניין של הצומות הוא יותר מלרדת במשקל. זו גם דרך להוכיח לעצמי שאני זו ששולטת בגוף שלי ולא הרעב. אני זו שמחליטה מה עושים ולא הבטן המקרקרת. אני רוצה להחליט איך הגוף שלי יראה ולשלוט בכמויות המזון שאני מכניסה לפה. עד לא מזמן לא הייתה לי השליטה הזו ואני מתפלאת שאני לא שוקלת 90 קילו לפחות.
בגלל שעכשיו אני נחושה לרדת במשקל הכנתי לעצמי לוח חודשי שאומר לי מה אני יכולה לאכול ומתי, ומתי לצום. ניסיתי לדחוף צומות בכל מקום שרק אפשר בלי שיתנגשו עם מבחנים וכד'. מצאתי עוד שיטה קצת נחמדה יותר. בגלל שיש לי ילד בבצפר שאני קצת דלוקה עליו החלטתי שאם אני רוצה שהוא יראה בי יותר מידידה אני צריכה לרדת במשקל. מי רוצה קשר רומנטי עם מישהי שמנה?!?!
חוץ מזה יש לי גם חבר. הבעיה שהוא אוהב אותי כמו שאני. סיפרתי לו על הצומות והוא די מציק לי עם זה. בפעמים הראשונות הוא הכריח אותי לאכול. הוא אוהב אותי ולא היה רוצה לשנות בי דבר אבל אני כבר לא יכולה לחיות במצב הזה. אולי מבחינתו זה בסדר אבל ברור לי שאני לא אשאר איתו לעד. יהיה לי קשה להכיר מישהו חדש בתור שמנה.
אני שונאת את המילה הזו שמנה אני לא רוצה להיות כזו יותר. אני הולכת לעשות את זה בגדול!
ואני מקווה גם להוריד משהו עד פורים..
אוהבת ומקווה שכל מי שבאמת רוצה ובאמת מתאמצת בשביל זה גם תצליח!
+spoiled girl+
בבלוג זה
בכל הבלוגים
