סיפורים, שירים, פריקה...

דרך ארץ, דרכם של ענווים,
לפתע באו לתקוף הזאבים.
מטים את דרכם, שבית לכל חטא.
כאילו נרשם גורלם על קלף בעט.

חזרו בם ושבו לחיי הרע,
שוב מכה ברק, שוב חוזרים בם במהרה.

נפש ללא טוהר, אין גם אישיות.

יאמרו הזאבים ועשו שוב איזו שטות.

שכל ריקני, גזלו מן העני.

לא מבינים מוחו של זאב רצחני.

ושוב חוזר חלילה, אבד ההיגיון.

כמו שוטי, לא רואים את פגע ההמון.

ושוב אותו סיפור, ושוב אותו משל,

לא קולטים מאומה, מה קרה להם בכלל.

נפש ללא טוהר, אין גם אישיות.

יאמרו הזאבים ועשו שוב איזו שטות.

שכל ריקני, גזלו מן העני.

לא מבינים מוחו של זאב רצחני.

פנס הרחוב מאיר באור דלוח על עורפו. מתיישב על ספסל בקצה הרחוב המתרוקן מאיש. רוח קרירה מנשבת על פניו העצובות.
אמרו שראו אותו מתהלך בין הסימטאות חרש, פותח עיתון משנת 1807.
אמרו שראו אותו אך לא את פניו של האיש.
"הוא בעל כובע גדול" טענו כמה.
"יש לו מעיל, צבעו דהוי" טענו אחרים.
זקן במקצת היה האדון, רצונו לא ידוע, ניחושים יש לרוב, אך לא פתרונות. חיפוש אחר הלא נודע לא יועיל.
חידה הוא האיש, סקרנות גדולה מעלה, רצון עז לדעת נובע.

סוגר האיש את העיתון הישן, מחייך בעורמה ולא שב עוד, איש אינו ראה אותו שוב מעולם.
רק עיתון ישן משנת 1807 מוטל בלוי על ספסל בקצה רחוב, מואר באור דלוח.

שוב אותה התחושה, תחושה של חוסר ביטחון.
במבט כללי על החיים, מגלה מעגלים שנסגרים אט אט.
חוסר הבנה של שנים עברו חוזר אליי ומספר לי את הסוף, משלים לי את החסר.
מסתובב סביב עצמי, חסר מעש, מחפש מנוחה מן הכלום והאין שתקף אותי לפתע.
מניד ראשי, מגלה שכך זה כבר שנים.
אותה התחושה, אותה המחשבה, אותם האנשים.
זקוק לשינוי, צמא לאחר.

מי ייתן ויביא הס למחשבותי?
רוצחות חרש את גופי מתוך תוכי.
ושוב נירדם, מצפה לדרך חדשה, חולם עליה ומזיל דמעה.
עוצם עיניים, העולם נדם.