טוב אז עכשיו נגמר לו השבוע השלישי בצבא, אני כבר לא צעירה טריה, אני כבר מבינה משהו, אני כבר רגילה, כבר אין הפתעות.
עד כה זה היה השבוע המתיש והארוך ביותר. הזמן כמעט ולא זז לי, המון תשישות וכאבים פיזים וכמובן כל זה לא מקל על הגעגועים לבית. אבל אני בסדר. כבר אין חשק לבכות והקיצוניות היחידה שאני מגיעה אליה זה כעס על טמטום החניכות שבקורס או הצעקות של המפקדים שבשלב מסוים ביום פשוט מתחילים להמאס. כן, אנחנו לא עומדות בזמנים, כן אנחנו לא חברות אחת של השניה, כן אנחנו מתנהגות כמו ילדות בתיכון, כן אנחנו מדברות בטלפון איפה ומתי שאסור וכן אנחנו לא מנקות את האבק מאחורי הארוניות. אבל אם הצעקות לא עזרו עד השבוע השלישי הם לא יעזור גם עכשיו אז למה סתם לבזבז אנרגיות? למי יש כוח לשמוע את אותם המשפטים שוב ושוב ושוב ושוב....
"קורס סדיר תמיד היה הקורס הכי טוב בבה"ד ואנחנו לא ניתן לכם להרוס את זה!". תנסו לצעוק פחות, זה עוזר.
וואטאבר. אני מתייחסת להכל באדישות מטורפת, פשוט בוחרת לעצמי נקודה אחת לבהות בה והמחשבות עפות להן אל מחוץ לגדרות הבה"ד, מחוץ לעולם המקובע והרציני יתר על המידה הזה שנקרא צה"ל. לא שומעים מספיק צחוק במקום הזה. ולי בתור בן אדם שאוהב לצחוק 24 שעות ביממה, שאוהב לחייך ולשמוע שטויות - זה קשה. האווירה הזאת של הרובוטים שרק רצים ומבצעים פקודות מכניסה אותי לסוג של דאון. למרות שלאט לאט האווירה קצת משתנה, הבנות מתרגלות ומתחילות להתקבץ בקבוצות על פי האופי והאינטרסים, פתאום יש כבר את הבדיחות הפרטיות האלה והדקות היקרות שלא עוברות בבכי ודיכאון.
משפט המפתח של היציאה הביתה היום היה : "וואו, איך בא לי קפוצ'ינו בלי נמלים". תדעו לכם שבצבא נמלים באים כתחליף לסוכר או קינמון או מה שאתם אוהבים להוסיף לכם לקפה. הם פשוט שם ואו שאתם משלימים עם זה או שאתם לא שותים קפה. אני לא שותה קפה.
*
הרגע קיבלתי סמס והפלאפון הודיע על זה שהזיכרון שלו מלא. התחלתי למחוק סמסים ישנים ופתאום עליתי על סמסים שמדברים על מיקום והשעות של הבגרויות. נשמע ממש היסטוריה למרות שהיה בסך הכל לפני חודש. דברים משתנים מהר.
*
אז מה עברנו השבוע?
יום מטווחים - חם וקצת מייאש. בעיה אישית שלי היא שאני לא סובלת נשק. אמנם זה לא הפריע לי להגיע לתוצאות די טובות אז לפחות לא הייתי צריכה לחזור על זה (עד המטוווח הבא...).
מבחנים מעשיים - עזרה ראשונה, מסכות אב"כ, מכשירי קשר ונשק. גם מזה נפתרנו.
קרב מגע עם הנשק - שחרור טוב של הגב, לא יותר מזה.
אימון גופני עם המפקד - שהציע "למתוח את מי שצריכה שימתחו לה משהו"...הוא סקסי, במציאות אחרת הייתי שמחה להתמתח איתו קצת.
אה נו וכמובן שיחת המוטיבציה לגבי הגיוס. איך לא? הרי צריך איכשהו לגרום לחבורה הענקית הזאת של הבנות להרגיש שהן כן עושות משהו ולא רק הולכות לגרוס ניירות במשך השנתים הקרובות. כי צה"ל זה צבא ההגנה לישראל, כי צה"ל כאן כדי להגן על המדינה וכולנו חייבות לתרום. כי אנשים מתו בשביל המדינה הזא ואיך אנחנו מעיזות להתגייס מתוך חובה ולא מתוך רצון? בלה בלה בלה. איבדתי את קו המחשבה של המפקדת בשלב מסוים והתחלתי לדמיין את העוף שסבתא שלי עושה כל כך טוב.
אגב אוכל...עם כל הכבוד לזה שזה אוכל מעולה בהשוואה לבסיסים אחרים נמאס לאכול מלפפונים לא טריים עם קוטג', לשתות שוקו שהתוקף שלו פג ביום שבו אנחנו שותות אותו ולאכול חביתה עם המצה שנשארה מפסח. לא פלא שבנות מרזות בטירונות - זה ממש לא קשור לעבודה פיזית.
אני כל כך מתגעגעת למוזיקה. כל דבר שמתנגן מושך אותי עכשיו, אני נהנת אפילו מלשמוע מזרחית (שזה ארוע היסטרי במידה ואתם מכירים את הטעם שלי במוזיקה).
יצא לי לעשות חלק גדול מהדרך הביתה לבד היום ותפסתי את עצמי על זה שברגע שיצאתי מהבסיס עלה לי חיוך על הפנים שלא ירד עד הבית. ז"א הלכתי כמו איזה חולה , מחייכת בלי סיבה כביכול באמצע הרחוב. אנשים הסתכלו עלי מוזר אבל למי אכפת. עצם העובדה שאני עוד מסוגלת לחייך אומרת שאני עדיין בן אדם, עדיין אופטימית ומסוגלת לשמוח. זה אומר שהם לא חנקו אותי, שיש עוד תקווה לחזור לעצמי לגמרי. סופי שבוע צריך להכניס לספר הזה שבו כתוב על הגנת הכלניות וכאלה...זה משהו שאסור להשמיד או לפגוע בו, נכס יקר מאוד.
בקיצור, עוד סופ"ש בבית, שעות יקרות של תענוג. אין יותר טוב מזה.
שלכם, בקרוב חיילת לכלכ דבר ולא רק טירונית,
*הולכת להשלים שעות שינה*
-אני-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Strange But Not Special
