*תרא תראו...אני וקוקי מהשישי הקודם במטר80...זוג יונות ;)*
תם לו עוד שבוע בבסיס וגם בדרך עבר יום שישי. הפעם הסתפקתי בלהעביר את הערב בים , בחברה הכי טובה שאני יכולה לאחל לעצמי, עם קצת *הרבה* אוכל משובח (ויש לזכור שכל אוכל הוא משובח לעומת מלפפונים עם קוטג' שלוש פעמים ביום בכל יום במשך השבוע...) והרבה חיוכים. נמאס מהרעש של המועדונים, כאבי הרגלים וכמות אדירה של שיכורים שנדבקים לכל חלק אפשרי בגוף.
ממחר מתחיל שבוע חדש ואחרון בקורס. סיום הלימודים המקצועיים, סיור ליחידה כדי לראות איך נראה התפקיד בשטח, שבירת הדיסטנס וקבלת השיבוץ.
אני מתקשה להאמין שארבע וחצי שבועות כבר מאחורי. בדיוק היום אני חוגגת חודש בצבא. מוזר לחשוב שבשבוע הראשון הייתי בטוחה שאני פשוט לא אשרוד את זה, לא אוכל להתמודד כל כך הרבה זמן עם האווירה והמסגרת הזאת. אבל הנה אני כאן , כבר מריחה את המעבר לסדיר, מקווה מאוד לקבל את השיבוץ הרצוי.
לגמרי לא מצפה לשבירת הדיסטנס, פשוט לא מבינה את המשמעות של זה. לא מסוגלת לדמיין איך אני מתקרבת ומתחברת עם האנשים שגרמו לחודש שלם מהחיים שלי להרגיש כמו חלום רע ומתמשך מאוד. לא צריכה את זה, מעדיפה להגיד "ביי ביי" יפה ולא לראות אותם שוב. הדאגה שלהם כביכול, נראת לי צבועה. הם ישכחו ממני, כמו שאני אשכח מהם, ברגע שאני עוזבת את השער של הבסיס. אני פונה לדרכי והם נשארים שם להתכונן לקורס חדש שיגיע בקרוב.
אני לא רוצה הפעם להרחיב ולספר על השבוע שהיה, מעדיפה לעשות סיכום אחד כולל כבר בסוף השבוע הבא כשהכל יתבהר ויתברר. אז אני אסיים כאן, אאחל לכולכם ובעיקר לעצמי שבוע קליל שיעבור מהר ובטוב ושיסתכם בצורה הכי טובה בהתאם למה שאני רוצה. עד כאן ועד שבוע הבא,
שלכם תמיד,
-אני-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Strange But Not Special