Be carefull with what you wish for cause you might get it
אני מרגישה שהפוסטים האחרונים היו העתק אחד של השני עם שינוי קל בניסוח. צבא, צבא, צבא, תלונות, צבא, צבא, תלונות.
עכשיו נגמר הקורס, אני לקראת המעבר שלי לסדיר (עדיין בלי שיבוץ אבל אני מניחה שאם חיכיתי חודש וחצי אני מסוגלת לחכות עד יום ראשון). עכשיו אני מצפה שכמות הדברים שיגרמו לי להתלונן יצטמצו למינימום.
סוף סוף אני מרגישה שאני בבית ולא אורחת פה. היה נחמד לפרק את התיק במחשבה שאני לא אצטרך לארגן אותו מחדש ביום שבת.
שבירת הדיסטנס ביום רביעי הפכה את כל מה שהלך בקורס עד אותו היום. פתאום המפקדים מחייכים, פתאום מצחיק פתאום כולם כאלה מאושרים ומגובשים. אני לא אגיד שזה לא היה כיף והמפקדת שלי נורא נחמדה (אמנם היא הייתה בין היחידים שעליהם ראו גם בתפקיד שהיא בן אדם נורמלי גם באזרחות ככה שזאת לא הייתה הפתעה גדולה), אבל אני לא מרגישה את הצורך לבקר שם שוב או להתגעגע ולהרגיש פספוס על כך שזה נגמר. הבנות שבאמת נקשרתי אליהם - אמצה דרך לשמור איתן על קשר וכל השאר פשוט נסגרו יחד עם פרק ה"קורס סדיר, יולי 2009". בקרוב יהיו לי מספר תמונות להראות לכם כדי להנציח את יום הפיזורים הארוך והמייגע שהתחיל משלוש שעות רצופות של ניקיונות וקירצופים, פחד מטורף שהרסר לא יעביר את המסדר כי הוא ימצא שערה על הריצפה (כמו שקרה לקורס המגביל אלינו) ומזה שהשיבוץ יהיה מחורבן. בסוף זה הסתכם בזה שבכלל לא קיבלתי את השיבוץ שלי כי לדעתם זה בסדר לטרטר אותנו עוד קצת ולגרום לנו לנסוע למפקדה של חיל הים ביום ראשון שבצורה לא הגיונית נמצאת בקריה.
כל זמן שבו נמצאתי בבסיס הייתי במצב נפשי מאוד ירוד, כל האווירה שם פשוט הכבידה עלי וקירבה אותי לאדמה. עכשיו כשאני בבית ויודעת שלשם לא אחזור עוד אני מרגישה עלייה מטורפת במצב הרוח והאופטימיות. אני מצפה לשיבוץ טוב ולאנשים טובים בסביבת השירות, אני מצפה לתפקיד מעניין כי האדם עושה את התפקיד ולא התפקיד את האדם. אני יכולה להרשות לעצמי לחייך ולצחוק, לצפות ולחלום ולאחל הרבה טוב לכל מי שנמצא סביבי פשוט כי טוב לי. עכשיו אני יכולה להרשות לעצמי לחשוב על דברים שהם מחוץ לצבא כי זה לא מה שיתפוס לי את כל שעות היום - כעת יש לי טיפת זמן לעצמי. לחברים, למשפחה, לטיפוח עצמי (כולל דברים בסיסים מאוד שנגזלו ממני בחודש וחצי האלו וגרמו לי להרגיש גבר בתפקיד של פועל בניין , מתוסכל מהחיים).
התגעגתי אל הים. טוב לדעת שכבר היום בערב כל מה שאני צריכה זה 10 דקות הליכה ושוב אוכל להנות ממנו. מהצליל, מהמראה, אפילו מהאנשים שמסתובבים להם בנחת ונהנים מהאווירה לא פחות ממני. זה נכון שאומרים שמי שאי פעם גר ליד הים לא יוכל לחיות במקום בו אין אותו. נכון שעם הזמן נורא התרגלתי והים כבר לא מרגש אותי כמו פעם, הוא נהיה חלק מהנוף. אבל ברגע שמתרחקים ממנו הוא נהיה חסר כל כך.
בקיצור החיים חזרו למסלול שלהם והם לגמרי במגמת עלייה. עכשיו גם אוכל לעדכן יותר, צריך להחזיר את הבלוג לפעילות.
אוהבת ומחבקת את כל מי שירצה בכך,
-אני-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Strange But Not Special
