הכבשה בשירות המדינה

השעה כבר 2 בלילה, והשיר הקבוע של מוצ''ש מתנגן עכשיו בגלגל''צ ("הללויה").

עד שאני אסיים לכתוב את הפוסט הזה הוא יגמר בוודאות, אבל סתם בשביל האווירה ציינתי אותו.

אני דואגת. ולא שקטה. ומרגישה פיזית קוצים בישבן.

ופשוט אין לי מה לעשות בנידון. זה הכי הכי מתסכל.

לא, אני לא יכולה לנסוע לשם ולעזור בלא משנה מה כי ההורים לא מרשים לי. וכן, אני יודעת שאני כבר אחרי 18 אבל יש דברים שלא משתנים, וציות להורים הוא אחד מהם.

וזה מתסכל אותי. הייתי רוצה שבכל הדברים שקשורים לשליחות, לתרומה, ההורים שלי יגידו לי כן להכל. רוצה ללכת לעזור לאלה שנשארו במלחמה? לכי! רוצה לעשות שנה שניה בחו''ל? סעי לשלום נשלח לך גלויה כל סוף שבוע!

אבל זה לא ככה וזה ממש קשה לי, כי אני כן רוצה לחצות גבולות ולתרום בדרך שלי, בדרך הכי לא ברורה והכי לא נורמלית, אבל זאת בדיוק הדרך שההורים שלי מפחדים ממנה, הדרך הלא קונבנציונלית.

המלחמה כל כך מטרידה אותי עד שכבר הפסקתי לרחם על עצמי.

עד כדי כך.

כנראה בגלל שזה כבר לא סתם מקום שרות, זה בית.

ובית קשה לנטוש.

(גילוי נאות: בשבוע שעבר כן הלכתי לשירות, אבל השבוע לרגל הכניסה הקרקעית לרצועה ההורים הטלו וטו על חזרתי לשם)