החלטתי לכתוב קצת פוסט שטותי, פשוט כי נמאס כבר מהדיכאון הזה.
אז הייתי חולה השבוע, שזה נהדר כי גם ככה לא חזרתי לקיבוץ מסיבות ברורות אז ניצלתי את הזמן להיות חולה.
כשאני חולה יש אצלי קטע מצחיק, אני פשוט נהיית מסטולה, הכאב מטשטש אותי עד כדי כך שאני לא שמה למה קורה סביבי, אני אשכרה מרגישה מנותקת מהעולם. פפפ הנה, מי משתמש היום במילה "אשכרה"?!
בכל אופן, כמובן שחליתי דווקא ביום בו הלכתי לעשות שירות לאומי במקום זמני, או איך שהרכזת שלי קוראת לזה "לתרום במה שאפשר". וכשאומרים בנתניה "לתרום במה שאפשר" מתכוונים ללשלוח אותי להיות בת שירות בבית ספר יסודי.
חברים, בואו נתעכב על זה לכמה רגעים:
אני. בת-שירות.(עד כאן בסדר) בבית ספר יסודי.
מה!?!??!?!
כאילו, איפה בעולם הזה אנשים רואים אותי כטיפוס שעושה שירות בבית ספר יסודי?!
אבל הלכתי, ועשיתי יום שלם. והייתי חולה באותו יום, וצמתי באותו יום, וחוויתי על בשרי כמה אני לא בנויה לתפקיד הזה.
זה פשוט הדבר שהכי נשמע דומה למה שאני עושה בפועל ויחד עם זאת הכי לא קשור!
מסתבר שלחינוך פנים רבות. וב''ה שאני זוכה לראות את הפנים היפות שלו ביומיום.
ובמישור הרגשי, אין מה לחדש האמת. הוא בוכה לי שהוא מחפש מישהי לקשר שזה קצת מטומטם וקצת מעצבן, כי הוא לא רואה אותי בכלל, אלא כידידה, ומצד אחד אנחנו אחלה בלהיות ידידים, מצד שני אנחנו יכולים להיות זוג ממש מוצלח. ומה הקטע בכלל אם הוא בעצמו אמר לי שהוא לא מוכן לקשר? אבל אני לא טיפשה אני (לרוב), הפעם אני לא אומרת מילה. הרוצה את הרב יבוא אליו.
(ובהשאלה- הרוצה את הבחורה... יבוא על ארבע?)
מקווה שהבלאגן הארצי יגמר פה מהר, יש לי גינת תבלין להקים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
