הכבשה בשירות המדינה

זה קצת פאתט שבחורה צעירה בת 19 ומשהו תלהג על כמה שהיא מרגישה זקנה, אבל כבר אמרו חכמים (ומבוגרים...) ממני ש"הכל יחסי".

ביליתי את 27  השעות האחרונות במקום שמאוד יקר לליבי, מקום שממש עיצב את מי שאני היום ונתן לי הרבה יותר מעוד משהו לכתוב עליו בקורות חיים, אבל אני לא יכולה שלא להיתפס לדיכי מסוים כשאני רואה שהמבנה נשאר אותו מבנה, העקרונות נשארו (אני מקווה) אותם עקרונות, ההווי נשאר אותו הווי ורק האנשים התחלפו... הילדים המעצבנים שפעם היו חניכים שלי גדלו, ועוד שנתיים אם יחול שיפור בהיתנהגות שלהם הם בעצמם כבר יהיו מדריכים, ואני כבר ממש אהיה סבתא. לראות את כל ההתרגשות סביב שבת אירגון הזכיר לי תקופות כל כך אחרות שהייתי שמה את כל ההון שבעולם רק כדי לחוות יום אחד מאותה תקופה, ביחוד שעכשיו אני נמצאת בפלונטר עם עצמי, לומדת כמה יש לי עוד ללמוד על החיים מחוץ לחממה של הבית.

אני שונאת נוסטלגיה, היא אף פעם לא תזכיר לך כמה בכית וכמה היה לך רע. לדוגמא- אני כל הזמן מוצאת את עצמי חושבת על סעד ועל כמה הייתי רוצה לחזור לתפקיד הישן שלי, כשעוד הזיכרון על הלילות של הבכי ועל הימים אפופי הדיכאון טרי טרי אצלי בכונן הקשיח. אבל עדיין, הרגש כל כך מתגעגע למה שהיה שנה שעברה. כנראה שיש סיבה למה אנחנו תמיד זוכרים רק את הדברים הטובים, אין לי מושג מה אותה הסיבה, אבל חייבת להיות אחת כזאת.

נ.ב

הצלחתי למצוא לעצמי איזה שהיא הגדרונת שמאוד אהבתי.

נכון הטרנסג'נדרים מגדירים את עצמם כבן שנולד בגוף של אישה/אישה שנולדה בגוף של גבר?

אז לדעתי יש גם אנשים חילונים שנולדו בגוף של דתיים (או להפך), המעבר מדתי לחילוני או להפך הוא קשה לאותו אדם ולאותה סביבה בערך כמו ניתוח לשינוי מין.

עד כאן תובנות רחלי.