הכבשה בשירות המדינה

ישבתי היום בתפילת מנחה בבית כנסת שעל רגלי מונח "תפילת כל פה".

סידור כזה, מהגדולים.

בין ברכה לבקשה לעוד קטע שאני לא מבינה את החיוניות שלו בתפילה שלי קלטתי שהסידור נורא גדול.

הוא ענק.

ואז אמרתי לעצמי (למען ההגינות: לא באמת אמרתי את זה אז, פשוט עכשיו אני חושבת על זה וגם ככה שאני מעבירה דברים לכתב הם יוצאים לי יותר מפורטים) שזה לא ש"תפילת כל פה" (המקורי, כי יש גם גרסת מיני) גדול, זה אני שעבדתי על עצמי ומכיתה ז' התפללתי בסידור שקצת יותר גדול מהפלאפון הנוכחי שלי.

רוצה לומר- זה לא שהסידור כזה גדול, זה אני שכזאת קטנה.

כולנו משוכנעות ש"יאאללה סוף י''ב, איזה גדולות אנחנו, עוד 5/6/7 בגרויות (כל אחת והמזל שלה) ומסיימים, יאללה רונדו ובלאגאנים" אבל בתכ'לס זה פשוט לא. מה זה 18?! מתוך 120 שנה שכולנו שואפים להגיע אליהם ונגיד 80 שנה הם הממוצע. אנחנו ילדוד'ס, דרדקים, תינוקות של בית רבן.

היום כשישבתי בתפילת מנחה עם "תפילת כל פה" על הברכיים שלי (כי הסטנדר גבוה מידי. גם כן אשכנזים) קצת נרגעתי, כי אז'מה אם מחר בגרות אחרונה בתנ''ך, ומסיימים ללמוד ואימא'לה שירות לאומי. אני עדיין קטנה, כאילו, תראו- אפילו "תפילת כל פה" עדיין גדול לי.