הכבשה בשירות המדינה

אבל התרגלתי לעובדה שאלה החיים.

מצחיק שדווקא מה שהיה לי הכי חסר שנה שעברה זה מה שהכי מעיק עלי עכשיו, למה הכל בא בבום ולא בקצב הנכון?

ואתם יודעים מה עוד מצחיק? שדווקא השיר הזה התיישב לי עמוק בלב ועשה לי דיכי כזה של חורף.

(ואם בא לכם גם להתעמק במילים)

לא שבהכרח אני מסכימה עם הכל, הרי משבר האמון שנוצר ביננו הוא קצת יותר רציני ממשבר של תיכוניסטיות, אבל אני בהחלט מסכימה עם זה שהאמונה שומרת עלינו, ולא רק ערים.

אפתח בדבר שממש מפריע לי עכשיו-

יש חרא שירים ברדיו.

עברתי כבר 4 תחנות ומכולם סבלתי, בגלגלצ ספיישל אמינם, ב88 ספיישל תפוחים (שהם סבירים, אבל מזכירים לי מישהו שלא בא לי לחשוב עליו), בגלי צה''ל גידי גוב שזה סבבה, אבל זה עם מלא דיבורים וברשת ג' דין דין אביב (שזה שיא השישיסטי לשמוע דין דין אביב).

אוי! דין דין אביב!!!!! אני יודעת מה זה מזכיר לי!!!

חח באיזור פסח יצאתי עם מישהו שמסתבר שהוא קרוב שלה. למה ה"חח" כי היציאה איתו הייתה אחד הדברים היותר לא ברורים שעשיתי בחיי, אז זה משעשע, ולכן דיןדין תזכה שאני אשמע אותה עכשיו.

המפ, נגמר השיר.

תפסתי הערב בערוץ 3 (הוט) את הסדרה החדשה של עירית לינור "מה שנחוץ לרווק", תענוג כמובן, אבל זה מבוסס על "גאווה ודעה קדומה" אז זה גם גורם לי להרגיש אינטלקטואלית.

בתחילה פוסט זה היה אמור לעסוק בדברים אחרים, דברים ברומו של עולם. הגיגים כגון: "הבעיה שלי היא בעצם שיש לי "דוספוביה", שזה פוביה מדוסים, אבל אצלי זאת פוביה סטייל הומופוביה, כמו שהומופוב בעצם נדחה מגייז כי עמוק בתוכו הוא גיי, אז אני דוספובית כי עמוק בתוכי אני דוסית ואני מפחדת פחד מוות מזה שיום יבוא ואני אהיה דוסית, מאלה עם שביס על הגבעה עם שמונה ילדים מנוזלים."

כן, על זה היה אמור להיות הפוסט, וגם הייתה לי את הפנינה הבאה "אלוהים איכזב אותי אז עכשיו אני אאכזב אותו".

וכל הקונספט הזה קיבל משנה תוקף אחרי השבת שהייתה לי, היינו בעיר עם אוריינטציה מגזרית כלשהיא אצל המשפחה של גיסי ואמא שלי תמיד טענה שמה שיפה בשתי המשפחות שלנו זה שאנחנו מאוד דומים, וזה נכון מבחינת כללית. בגלל זה כשרציתי לנסוע לשם עם פחות משרוול 3/4 ושאלתי את אמא שלי אם היא "כבר התרגלה" לסגנון הלבוש הזה היא קצת התרעמה בפולניות ש"את יודעת שאני לא אוהבת את החולצות האלה, אבל דווקא אליהם שהם מתלבשים צנוע את הולכת עם החולצה הזאת?!".

הבהרה: אנחנו לא חרדים ממאה רשעים. ד''ל כאחד האדם.

אבל זה לא מה שנתן לי את הבומבה בפרצוף, כשנכנסתי אליהם וראיתי את הבנות של המשפחה שהן באיזור הגיל שלי, מי מעלי מי מתחתי, שמתי לב איך הן לבושות ושמתי לב שפעם גם אני הייתי מתלבשת ככה, ופתאום קלטתי את השינוי שעבר עלי, כי כשאתה עם עצמך אתה לא רואה את התהליכים שאתה עובר, אבל כשפתאום יש לך "קבוצת ביקורת" אתה רואה את האמת. עכשיו זה לא שלא ששמתי לב שעבר עלי משו השנה, אני מאוד מודעת לעניין הזה, אבל מבחינה חיצונית חשבתי שלא רואים, וגיליתי שטעיתי.

אבל הפוסט הוא בכלל לא על זה!

מה שבאמת רציתי לשתף זה שהשבוע הלכתי עם הנרקומנית לחליבת ערב בקיבוץ (בשעה טובה, אחרי כל כך הרבה חודשים שם) וזה היה די מגניב.

כמובן שכבר לא חולבים בשיטת "לדוד משה הייתה פרה" (יענו שרפרף ומגע גניקולוגי עם הפרה) אלא יותר בשיטת "לדוד משה הייתה פרה אבל הוא מכר אותה כדי לעבור לתל אביב ולהיכנס בשותפות בחברת הייטק מצליחה" שזה אומר שאת כל העבודה הקשה עושה משאבה, והרפתן (או שמא חלבן?!) פשוט מכניס את הפרות, מכין את העטינים (למה שמים להם יוד?), מחבר את המשאבה, מחכה שתסיים, מוציא את הבנות ומכניס את הקבוצה הבאה. שלא תבינו לא נכון, עם כל הטכנולוגיה עדיין יש אלמנטים דוחים כמו פרות שעושות את צרכיהן עם המסלול ולא ממש אכפת להם שבדיוק לידן עומדת בחורה נקיה שאחרי השליכטה מְעדנה היא צריכה מקלחת טובה. ועדיין, היה די מגניב.

 (אנקדוטה משעשעת: בכל פעם שמוציאים את הפרות קוראים להם בקריאות כאלה "נוווו" "באאאנוווותת" וכדו', משום מה כל פעם שהרפתנית הייתה צועקת על הפרות שיזוזו כבר בקריאה "בנוווות" הייתי מסתובבת אליה כי הייתי בטוחה שהיא מדברת אלי ועל חברה שלי)

חוץ מאירועים מרגשים שכאלה המצב עדיין לא מזהיר בחיי, מעצבן לי בשירות ולא טוב לי שם, נהיה חם ומלא זבובים וחוץ מהבריכה והאחיות המאמצות שלי לא נראה לי שיש משהו טוב בג'יהנם הזה.

השלמתי עם אתו בחור שממש ממש פגע בי, אנחנו אמנם כבר לא מדברים כמו שהיינו מדברים לפני שהוא נהיה אדיוט וטיפש ומניאק אבל עשינו שיחת "טוב הפסקתי לכעוס עליך אבל זה לא אומר שאני אבטח בך שוב" ומאז אנחנו עדיין לא מדברים, אבל ברוח טובה.

יצא ארוך? מה זה משנה, גם ככה רק אני ועוד אחת קוראות כאן.

שיהיה בעזרת ה' שבוע טוב.

(והנה לסיום עוד משהו שמעצבן אותי, דוסים שמרגישים חובה לכתוב "בע''ה" אחרי כל פועל בצורת עתיד)

אבל נסיים עם חיוך

אני חושבת על זה מלא ועדיין לא הוצאתי את זה, על דף או על המקלדת או מהפה.

כבר תקופה ארוכה שמזמזמת סביבי התהיה מי אני, איפה העתיד שלי, באיזה כיוון אני הולכת, למי אני רוצה להידמות בעתיד, עם איזה סוג של בנאדם אני רואה את עצמי בעתיד. וזה שם כל הזמן, השאלות האלה לא יוצאות לי מהראש. אני רואה סטודנטים דתל''שים (= דתיים לשעבר) אצלנו בבניין, ואני רואה את החברה הדתית (לפעמים אפילו ה"מתחזקת") שמסביבי, ואני לא מצליחה לדמיין את עצמי בקבוצה השניה. תמיד בסופו של דבר אני מגיעה לאותה תמונה של רחלי במכנסיים.

וזה לא שאני כבר לא מאמינה. אני עדיין מאמינה באמונה שלמה בכל מה שצריך להאמין, בכל מה שחינכו אותי להאמין, אבל בחברה שסביבי אני לא מאמינה, כשאני חושבת על סוג האנשים ה"הם", אלה שהיו בבני עקיבא, למדו באולפנא, עשו את שירות הלאומי ה"נכון" או למדו בישיבה המתאימה עולה בי בחילה. תקראו לזה יריקה אל הבאר ממנה אני שותה, אבל אני כבר לא בטוחה שזאת הבאר שממנה אני שותה, אני מרגישה שאני נמצאת כבר בבאר אחרת.

טוב, אם הדרך כל כך ברורה לך אז קדימה, הלאה חצאית ארוכה יחי סקיני ג'ינס.

אבל זה לא ככה, אני לא יודעת מה אני רוצה, אני יודעת מה אני לא רוצה. אני לא רוצה לגדול ולהינעל בתוך החברה "ההיא" החברה הדתית הסגורה בתוך עצמה במעין שבלונה ענקית שרק האמיצים מעיזים לבדוק מה יש שם בחוץ. ונכון שאני רוצה בעל דתי שיקבע עתים לתורה, אבל אני לא רוצה מישהו שלא ידע לקבל בהומור בדיחות על כפירה ודתיים. ואיפה אני אמצא אחד כזה, בדיסקוטק או בבית כנסת?

אחד הדברים שגורמים לבני אדם מתח הוא אי וודאות.

כשהלכתי בכיוון אחד וניסיתי להתחבר לברסלב במהלך התיכון, ידעתי איפה זה יגמר במקרה הכי גרוע- סנדלים עם גרביים ובעזרת ה' בתחילת כל משפט, אבל היום אין לי כיוון. הקיום הרוחני שלי צף ואין לו יבשה באופק.