בשורה התחתונה- לא טוב לי.
כל השבת דנתי עם אמא שלי על השירות, על המצב כיום, על שנה הבאה, מה יהיה, מה נעשה, איך יהיה, ואיך ומה ולמה.
לא סתם זקני הפרידמנים אומרים "אם אתה רוצה להצחיק את אלוהים, ספר לו על התוכניות שלך".
מוצאי שבת אבא חזר מבית הכנסת והודיע שנפתחה המלחמה בעזה, מה שמעמיד בסימן שאלה מאוד גדול את היום/שבוע/חודש/המשך השירות הקרובים שלי.
נכון, רוב הסיכויים שאני סתם היסטרית וזה יהיה מבצע קטנטן שאחריו שלום עולמי עם פרחים ופרפרים מכל עבר, אבל יש סיכוי שלא.
אתמול החלטתי (יותר נכון חצי מהמשפחה שלי החליטה בשבילי) לא לחזור היום לשירות, אבל הבוקר הבוס שלי עשה לי רגשי על זה שסיכמנו שאני בחופש ביום חמישי והוא בחופש ביום ראשון והסכמים צריך לכבד. בסוף כמובן נשארתי בבית כי מנהל הקהילה לא רוצה להסתבך עם אנשים שלא חייבים להיות באיזור.
ולמה אני מקטרת על זה? ובכן, ידוע שאני פשוט טיפוס אנוכי.
התקופה האחרונה הייתה ללא ספק התקופה הכי קשה בחיי. ללא כל שמץ של ספק קטן. והרי התקציר:
חברה טובה שהכרתי רק לאחרונה (ולמרות זאת היא ממש ממש חשובה לי) רצתה להתאבד (במובן הכי אמיתי של המילה, לא כי היא איזה פריקית דכאונית). אבל תוך כדי כל הסיפור שלה נכנסתי לקשר, או לפחות חשבתי שנכנסתי לקשר. ואז הקשר הודיע שבעצם הוא בצומת והוא לא מוכן לקשר אבל הוא מסרב להתנתק ממני (ולמען האמת גם לי קשה להתנתק ממנו) ועם זאת הוא בקשר עם עוד מס' לא ידוע של בנות שאני די מפקפקת במוסריות ובערכיות שלהן. תכניסו לכל זה בו זמנית את הבדידות העצומה שכרוכה בלהיות חודש עם עצמי וסטודנטים שאני לא מכירה שפולשים לי לדירת שירות (במקרה הטוב) במרחק שעתיים וחצי נסיעה מהבית.
ועכשיו יש מלחמה 200 מטר מהשירות לאומי שלי.
אני לא חושבת שזה היה עושה טוב למישהו.
אה! וכמעט שכחתי שאני טיפוס דיכאוני מלכתחילה אז תחשבו איזה כיף זה לחטוף התקף של דיכאון קיומי בתוך כל הסמטוחה הזאת.
אל תסתכלו עלי ככה, אין לי כח להתחיל שוב פעם לרחם על עצמי, ואין לי כח לחשוב איך לצאת מהאיכסה הזה אבל הבנאדם היחידי שאני מרגישה בנוח להגיד לו את זה הוא אותו בנאדם שאני מנסה להפסיק את האובססיה אליו אז אין לי הרבה ברירות אלא לכתוב את הפוסט הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
