הכבשה בשירות המדינה

זה קצת פאתט שבחורה צעירה בת 19 ומשהו תלהג על כמה שהיא מרגישה זקנה, אבל כבר אמרו חכמים (ומבוגרים...) ממני ש"הכל יחסי".

ביליתי את 27  השעות האחרונות במקום שמאוד יקר לליבי, מקום שממש עיצב את מי שאני היום ונתן לי הרבה יותר מעוד משהו לכתוב עליו בקורות חיים, אבל אני לא יכולה שלא להיתפס לדיכי מסוים כשאני רואה שהמבנה נשאר אותו מבנה, העקרונות נשארו (אני מקווה) אותם עקרונות, ההווי נשאר אותו הווי ורק האנשים התחלפו... הילדים המעצבנים שפעם היו חניכים שלי גדלו, ועוד שנתיים אם יחול שיפור בהיתנהגות שלהם הם בעצמם כבר יהיו מדריכים, ואני כבר ממש אהיה סבתא. לראות את כל ההתרגשות סביב שבת אירגון הזכיר לי תקופות כל כך אחרות שהייתי שמה את כל ההון שבעולם רק כדי לחוות יום אחד מאותה תקופה, ביחוד שעכשיו אני נמצאת בפלונטר עם עצמי, לומדת כמה יש לי עוד ללמוד על החיים מחוץ לחממה של הבית.

אני שונאת נוסטלגיה, היא אף פעם לא תזכיר לך כמה בכית וכמה היה לך רע. לדוגמא- אני כל הזמן מוצאת את עצמי חושבת על סעד ועל כמה הייתי רוצה לחזור לתפקיד הישן שלי, כשעוד הזיכרון על הלילות של הבכי ועל הימים אפופי הדיכאון טרי טרי אצלי בכונן הקשיח. אבל עדיין, הרגש כל כך מתגעגע למה שהיה שנה שעברה. כנראה שיש סיבה למה אנחנו תמיד זוכרים רק את הדברים הטובים, אין לי מושג מה אותה הסיבה, אבל חייבת להיות אחת כזאת.

נ.ב

הצלחתי למצוא לעצמי איזה שהיא הגדרונת שמאוד אהבתי.

נכון הטרנסג'נדרים מגדירים את עצמם כבן שנולד בגוף של אישה/אישה שנולדה בגוף של גבר?

אז לדעתי יש גם אנשים חילונים שנולדו בגוף של דתיים (או להפך), המעבר מדתי לחילוני או להפך הוא קשה לאותו אדם ולאותה סביבה בערך כמו ניתוח לשינוי מין.

עד כאן תובנות רחלי.

מתשעה באב, היום בו חזרתי הביתה סופית מהקיבוץ עד היום- נורא בער לי לכתוב פוסט, אחד מסכם כזה, כולל. אבל מרוב קריטריונים לאיך הפוסט צריך להיראות לא יצא פוסט. אז הנה אני פה, אחרי הסוף, אחרי הסמינריון לשנה הבאה, ואחרי שהחלפתי את מיקומי לשנה הבאה. כן כן, כמה שהייתי מורעלת על ערד החלטתי בסוף שזה היה סתם מטופש ללת עד לשם והחלטתי לסגור במרכז אחר, קצת קרוב יותר הביתה (שעה באוטובוס, חצי שעה ברכב פרטי).

הנה רשימה קצרה שניסחתי אחרי 10 חודשי שירות (מתוך 11...):

*בניגוד למה שחשבתי עד היום- אני מעולה עם ילדים בכל הגילאים.

*למדתי שאם יש משהו שאני ממש ממש רוצה- אני אשיג אותו.

*למדתי שאני, אחרי הכל, אנושית. עם כל הכח שיש לי, גם הגוף אומר "נשבר לי" ופוצח בשביתה.

*למדתי שצריך לתת לו לשבות, אחרת העיצומים ימשכו.

*למדתי שברגעים הקובעים והמכריעים של החיים רק אני עומדת לרשות עצמי. אין אף אחד אחר.

*למדתי איך להסתדר (ואוסיף בהסתייגות- אפילו להנות) עם אנשים שאני לא אוהבת.

*למדתי שאתה אף פעם לא יכול לדעת כשאתה פוגש את הבנאדם הזה שיהפוך את עולמך ב-180 מעלות.

(לגבי הסעיף האחרון, גם אני תהיתי בהתחלה למי התכוונתי ואז נזכרתי. ותנו לי לחשוף שהמשפט לא מדבר דווקא במישור הרומנטי)

בטוח שלמדתי עוד דברים, אבל אלה הדברים שיצאו לי בצורה מאוד מסודרת (יחסית אלי) והחלטתי לשמור אותם כאן אחרת יאבדו לעד.

עוד סגירת מעגל מהשנה הייתה כשסיפרתי היום לאמא מה באמת קרה עם בת אל (חיפשתי בארכיון לראות אם כתבתי בכלל על המקרה שלה, וגיליתי שלא. אז ממש ממש בקצרה כי באמת שהיא לא האישיו פה, למרות שתקופה ארוכה היא כן הייתה. בתחילת השנה גרה איתי בחדר בחורה חמודה, אותה בחורה נראתה סבבה והכל, עד שיום בהיר אחד, באיזור שאחרי סוכות היא סימסה לידיד שלה שהיא רוצה להתאבד והוא הזעיק את המשטרה. מפה לשם העיפו אותה מהשירות וזה היה אחד מהקטעים היותר קשים שהיו לי השנה...).

בכל מקרה, זה קטע מטורף כי כל השנה שמרתי את סיבת ה"עזיבה" שלה בכזאת אדיקות וסיפרתי ממש רק לאנשים מאוד קרובים אלי (כאילו, חוץ מאמא כמובן).

ובקפיצה זריזה לשבוע שעבר-

נסעתי לקיבוץ לטיול בנות שירות ובר מצווה של הבן של הבוס (שנערכה בפינת חי), היה נחמד ומרגש לפגוש שוב את כולם, וכשאני אומרת כולם אני מתכוונת כמובן גם לחיות שלי

למחרת הבר מצווה נסעתי לסמינריון הכנה לשנה הבאה ובאורח פלא מצאתי שם בת קיבוץ (חבל שמצאתי אותה רק אחרי שעלינו על ההסעה ולא לפני, היא הייתה יכולה לחסוך לי חתיכת היטרטרות עד לירושלים) שהסתבר אחר כך שהיא אפילו איתי בקבוצת אם.

הסמינריון עצמו היה מרתק באמת, באתי עם המון חששות ויצאתי עם המון חברות (וכמובן שהייתה מאורי אחת שעזרה לעבור את ההלם בקו''ם).

יום אחרי הסמינריון הלכתי לבדוק מקום אחר לשירות אחרי שהבנתי שיש כמה דברים לא רציניים בצוות האחראי עלינו בערד (נכון ליום רביעי השבוע, עדיין לא מצא לנו דירת שירות...וזה רק חלק).

למחרת הבנתי שהתקבלתי אז חיש מהר התקשרתי לערד להודיע להם על הברז, ומיהרתי לסמס לבנות שהיו אמורות לשרת איתי.

ובחזרה להיום- פטה סלמון מעושן זה טעים, אבל מעורר חשדות.

שבוע טוב

אפתח בדבר שממש מפריע לי עכשיו-

יש חרא שירים ברדיו.

עברתי כבר 4 תחנות ומכולם סבלתי, בגלגלצ ספיישל אמינם, ב88 ספיישל תפוחים (שהם סבירים, אבל מזכירים לי מישהו שלא בא לי לחשוב עליו), בגלי צה''ל גידי גוב שזה סבבה, אבל זה עם מלא דיבורים וברשת ג' דין דין אביב (שזה שיא השישיסטי לשמוע דין דין אביב).

אוי! דין דין אביב!!!!! אני יודעת מה זה מזכיר לי!!!

חח באיזור פסח יצאתי עם מישהו שמסתבר שהוא קרוב שלה. למה ה"חח" כי היציאה איתו הייתה אחד הדברים היותר לא ברורים שעשיתי בחיי, אז זה משעשע, ולכן דיןדין תזכה שאני אשמע אותה עכשיו.

המפ, נגמר השיר.

תפסתי הערב בערוץ 3 (הוט) את הסדרה החדשה של עירית לינור "מה שנחוץ לרווק", תענוג כמובן, אבל זה מבוסס על "גאווה ודעה קדומה" אז זה גם גורם לי להרגיש אינטלקטואלית.

בתחילה פוסט זה היה אמור לעסוק בדברים אחרים, דברים ברומו של עולם. הגיגים כגון: "הבעיה שלי היא בעצם שיש לי "דוספוביה", שזה פוביה מדוסים, אבל אצלי זאת פוביה סטייל הומופוביה, כמו שהומופוב בעצם נדחה מגייז כי עמוק בתוכו הוא גיי, אז אני דוספובית כי עמוק בתוכי אני דוסית ואני מפחדת פחד מוות מזה שיום יבוא ואני אהיה דוסית, מאלה עם שביס על הגבעה עם שמונה ילדים מנוזלים."

כן, על זה היה אמור להיות הפוסט, וגם הייתה לי את הפנינה הבאה "אלוהים איכזב אותי אז עכשיו אני אאכזב אותו".

וכל הקונספט הזה קיבל משנה תוקף אחרי השבת שהייתה לי, היינו בעיר עם אוריינטציה מגזרית כלשהיא אצל המשפחה של גיסי ואמא שלי תמיד טענה שמה שיפה בשתי המשפחות שלנו זה שאנחנו מאוד דומים, וזה נכון מבחינת כללית. בגלל זה כשרציתי לנסוע לשם עם פחות משרוול 3/4 ושאלתי את אמא שלי אם היא "כבר התרגלה" לסגנון הלבוש הזה היא קצת התרעמה בפולניות ש"את יודעת שאני לא אוהבת את החולצות האלה, אבל דווקא אליהם שהם מתלבשים צנוע את הולכת עם החולצה הזאת?!".

הבהרה: אנחנו לא חרדים ממאה רשעים. ד''ל כאחד האדם.

אבל זה לא מה שנתן לי את הבומבה בפרצוף, כשנכנסתי אליהם וראיתי את הבנות של המשפחה שהן באיזור הגיל שלי, מי מעלי מי מתחתי, שמתי לב איך הן לבושות ושמתי לב שפעם גם אני הייתי מתלבשת ככה, ופתאום קלטתי את השינוי שעבר עלי, כי כשאתה עם עצמך אתה לא רואה את התהליכים שאתה עובר, אבל כשפתאום יש לך "קבוצת ביקורת" אתה רואה את האמת. עכשיו זה לא שלא ששמתי לב שעבר עלי משו השנה, אני מאוד מודעת לעניין הזה, אבל מבחינה חיצונית חשבתי שלא רואים, וגיליתי שטעיתי.

אבל הפוסט הוא בכלל לא על זה!

מה שבאמת רציתי לשתף זה שהשבוע הלכתי עם הנרקומנית לחליבת ערב בקיבוץ (בשעה טובה, אחרי כל כך הרבה חודשים שם) וזה היה די מגניב.

כמובן שכבר לא חולבים בשיטת "לדוד משה הייתה פרה" (יענו שרפרף ומגע גניקולוגי עם הפרה) אלא יותר בשיטת "לדוד משה הייתה פרה אבל הוא מכר אותה כדי לעבור לתל אביב ולהיכנס בשותפות בחברת הייטק מצליחה" שזה אומר שאת כל העבודה הקשה עושה משאבה, והרפתן (או שמא חלבן?!) פשוט מכניס את הפרות, מכין את העטינים (למה שמים להם יוד?), מחבר את המשאבה, מחכה שתסיים, מוציא את הבנות ומכניס את הקבוצה הבאה. שלא תבינו לא נכון, עם כל הטכנולוגיה עדיין יש אלמנטים דוחים כמו פרות שעושות את צרכיהן עם המסלול ולא ממש אכפת להם שבדיוק לידן עומדת בחורה נקיה שאחרי השליכטה מְעדנה היא צריכה מקלחת טובה. ועדיין, היה די מגניב.

 (אנקדוטה משעשעת: בכל פעם שמוציאים את הפרות קוראים להם בקריאות כאלה "נוווו" "באאאנוווותת" וכדו', משום מה כל פעם שהרפתנית הייתה צועקת על הפרות שיזוזו כבר בקריאה "בנוווות" הייתי מסתובבת אליה כי הייתי בטוחה שהיא מדברת אלי ועל חברה שלי)

חוץ מאירועים מרגשים שכאלה המצב עדיין לא מזהיר בחיי, מעצבן לי בשירות ולא טוב לי שם, נהיה חם ומלא זבובים וחוץ מהבריכה והאחיות המאמצות שלי לא נראה לי שיש משהו טוב בג'יהנם הזה.

השלמתי עם אתו בחור שממש ממש פגע בי, אנחנו אמנם כבר לא מדברים כמו שהיינו מדברים לפני שהוא נהיה אדיוט וטיפש ומניאק אבל עשינו שיחת "טוב הפסקתי לכעוס עליך אבל זה לא אומר שאני אבטח בך שוב" ומאז אנחנו עדיין לא מדברים, אבל ברוח טובה.

יצא ארוך? מה זה משנה, גם ככה רק אני ועוד אחת קוראות כאן.

שיהיה בעזרת ה' שבוע טוב.

(והנה לסיום עוד משהו שמעצבן אותי, דוסים שמרגישים חובה לכתוב "בע''ה" אחרי כל פועל בצורת עתיד)

אבל נסיים עם חיוך