הכבשה בשירות המדינה

דיברתי עכשיו עם אותו אחד שפגע בי כל כך, אחרי שכל כך הרבה זמן לא דיברתי איתו.

נכון, אחרי שהוא השאיר אותי מדממת הוא ניסה להתקשר כמה פעמים, אבל בכל פעם אטמתי את האוזניים ואת הלב אז זה לא ממש נחשב, והפעם, הפעם אני הייתי זאת שהתקשרה.

ביום שישי ניפגש, נדבר ואני אצא משם חזקה יותר.

אני אספר לו על הפגיעה הראשונה, איך הוא גרם לי להאמין שהוא אוהב אותי ובעקבות כך גם אני קצת קצת התחלתי להתאהב בו, ועוד בתקופה שכל כך לא הזמנתי את זה. ואז איך הוא משך ידיו מכל העסק והתנהג כאילו הוא תמיד היה סתם "ידיד".

אני אספר לו על הפגיעה השניה, איך אחרי שהסברתי לו שנפגעתי הוא מצא לנכון לרצות את חברה שלי לחדר וכשהיא סירבה לו (כמובן שהיא סירבה לו רק אחרי שהיא חשבה על זה, רצתה את זה ובסוף החליטה שהיא צעירה מידי, אני אף פעם לא הייתי גורם מבחינתם) הוא התקשר אלי כדי לבכות.

אני אספר לו על הפגיעה השלישית, זאת שאני לא רוצה שתגיע אלי.

עד שמצאתי אותך.

וזה מה שלא פייר בכל הסיפור הזה, אני הייתי בסדר עם עצמי, לא חשתי שום צורך במחויבות רגשית כשלפתע באת והכרחת אותי לחזור לכל העסק הזה.

ועכשיו אתה רוצה שנישאר ידידים טובים.

זה פשוט לא הוגן, פשוט ככה.

כנראה שהשירות עשה לי משהו, כי הערב אני בעצמי ארגנתי מפגש כיתתי ובמקום לא אחר מאשר בביתי הקט. חוצמזה שבגלל שהוא קט אני נמנעת בדרך כלל מלארגן שם מפגשים.

בכל מקרה, מיטב חברותיי באו ויצא שראינו סרט בטלוויזיה (אמא: מה אתן עושות? אני: סתם רואות טלוויזיה אמא: אני מקווה שלא את האח הגדול לייב!) ולא שיש לי איזה שהיא תובנה עמוקה מהערב (כאילו, ברור שיש לי, אבל לא נאה לי לשתף אותה פה) אלא סתם, היה כיף כזה. משהו ספונטני שלא קורה הרבה.

ובנימה שונה בתכלית-

אתה,

מושך לי בצמה,

אבל זה לא כואב

רק מעצבן.

אתה,

מתנהג קצת כמו ילד,

אבל זה לא מעצבן

רק כואב.

אתה,

צריך להפסיק-

למשוך בצמות.

להתבגר ואולי גם

לחיות.

רחלי.

(שחזרה לשורר?)