אני חושבת על זה מלא ועדיין לא הוצאתי את זה, על דף או על המקלדת או מהפה.
כבר תקופה ארוכה שמזמזמת סביבי התהיה מי אני, איפה העתיד שלי, באיזה כיוון אני הולכת, למי אני רוצה להידמות בעתיד, עם איזה סוג של בנאדם אני רואה את עצמי בעתיד. וזה שם כל הזמן, השאלות האלה לא יוצאות לי מהראש. אני רואה סטודנטים דתל''שים (= דתיים לשעבר) אצלנו בבניין, ואני רואה את החברה הדתית (לפעמים אפילו ה"מתחזקת") שמסביבי, ואני לא מצליחה לדמיין את עצמי בקבוצה השניה. תמיד בסופו של דבר אני מגיעה לאותה תמונה של רחלי במכנסיים.
וזה לא שאני כבר לא מאמינה. אני עדיין מאמינה באמונה שלמה בכל מה שצריך להאמין, בכל מה שחינכו אותי להאמין, אבל בחברה שסביבי אני לא מאמינה, כשאני חושבת על סוג האנשים ה"הם", אלה שהיו בבני עקיבא, למדו באולפנא, עשו את שירות הלאומי ה"נכון" או למדו בישיבה המתאימה עולה בי בחילה. תקראו לזה יריקה אל הבאר ממנה אני שותה, אבל אני כבר לא בטוחה שזאת הבאר שממנה אני שותה, אני מרגישה שאני נמצאת כבר בבאר אחרת.
טוב, אם הדרך כל כך ברורה לך אז קדימה, הלאה חצאית ארוכה יחי סקיני ג'ינס.
אבל זה לא ככה, אני לא יודעת מה אני רוצה, אני יודעת מה אני לא רוצה. אני לא רוצה לגדול ולהינעל בתוך החברה "ההיא" החברה הדתית הסגורה בתוך עצמה במעין שבלונה ענקית שרק האמיצים מעיזים לבדוק מה יש שם בחוץ. ונכון שאני רוצה בעל דתי שיקבע עתים לתורה, אבל אני לא רוצה מישהו שלא ידע לקבל בהומור בדיחות על כפירה ודתיים. ואיפה אני אמצא אחד כזה, בדיסקוטק או בבית כנסת?
אחד הדברים שגורמים לבני אדם מתח הוא אי וודאות.
כשהלכתי בכיוון אחד וניסיתי להתחבר לברסלב במהלך התיכון, ידעתי איפה זה יגמר במקרה הכי גרוע- סנדלים עם גרביים ובעזרת ה' בתחילת כל משפט, אבל היום אין לי כיוון. הקיום הרוחני שלי צף ואין לו יבשה באופק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
