אז לא, פשוט לא נצטט.
את היומיים הראשונים של חול המועד ביליתי במקום השירות שלי בע''ה-קיבוץ סעד שכזה.
אני לא אתחיל לפרט מה בדיוק עשיתי כי אין ממש טעם, זה יותר פוסט רגשות מפוסט אינפורמציה.
(יש כאן ריח של לחם. או של פלפלים על האש. שניהם לא טובים)
בכל מקרה, בכל היומיים האלה, ניסיתי לדמיין איך זה יהיה שבוע שלם, וחודש שלם, ושנה שלמה והגעתי למסקנה שזה בלתי אפשרי.
לא העבודה שבוע שלם וכו' אלא הדימיון, דבר שאני מאוד חזקה בו בדר''כ.
זה פשוט בלתי נתפס ששנה הבאה אני אקום בראשון לספטמבר ובמקום לקום בשבע אני אקום בשש, כדי לא להיתקע בפקקים של תל אביב.
זה בלתי נתפס שבמקום לארוז תיק של תחילת שנה עם חצי דפדפת וקלמר אני אארוז תיק נסיעות עם בגדים לשבוע.
זה בלתי נתפס שבמקום לצאת לכיוון התיכון אני אצא לכיוון התחנה המרכזית (או תחנת הרכבת, תלוי אם לבנות שירות יש נסיעות חינם ברכבת).
זה פשוט בלתי נתפס שאני אתחיל שנה בלי הכיתה שליוותה אותי 4 שנים, בלי חברות שמלוות אותי כבר 6 שנים, בלי בנות שאני מכירה כבר 12 שנים (חוץ מאהובה, אותה אני מכירה עוד מהגן).
בלי נתניה.
איך אפשר להתחיל בראשון לספטמבר בלי נתניה?!
נכון. מתרגלים, אני ארכוש חברות חדשות (בע''ה, למרות שיש לי תחושה שאיך שהוא אני אקבל חדר לבד), אני אשכח איך התיכון נראה מבפנים, אני אוציא יותר כסף על הפלאפון כדי להתעדכן עם החברות הישנות.
אבל עדיין, זה פשוט משהו שאי אפשר לדמיין.
חיים בלי מבחנים? בלי לימודים? בלי תחושת הריקנות הזאת של אחרי-מבחן שאת מרגישה שפלטת את כל החומר בשני דפים?
מאיפה שאני עומדת עכשיו, זה פשוט בלתי אפשרי.
*כשנסעתי על הנגרר של הטרקטור והסתכלתי על השמיים ניסיתי להשוות את ההרגשה להרגשה במזכרת בתיה.
סעד לוקח, בגדול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
