לא, לא צבעתי בחזרה את השיער שלי.
מעשה שהיה כך היה:
הכבשה האחות קיבלה היום ברוב פאר והדר את התואר הראשון שלה במדעי הדשא, כמובן שבתור משפחה תומכת הלכנו להביע את הערצתינו לגדולתה של האחות ובתור משפחה מתנדבת לקהילה גם לקחנו טרמפיסטית איתנו, אחת מהחבר'ה שלה.
על ההתחלה ממש לא התלהבתי ממנה, היא מצידה הייתה נחמדה מאוד, שאלה שאלות, התעניינה, אבל ברגע שהיא קראה לשירות לאומי שלי "זוּלה" נעמדתי על רגלי האחוריות והייתי מוכנה לשלח בה את נחום הלם (שזה, זכר של הלמה, אם מישהו לא בקיא בשמות החיות).
בכל אופן, היא התחילה איתי בצורה מאוד רנדומלית (למרות שאחרי שעשיתי לאחותי קצת פדיחות כשרציתי לצלם אותה מקבלת את התואר נהייתי די ידועה בציבור) ואז הסתבר שאותה אנחנו לוקחים בחזרה לנתניה, לא לקח לי הרבה זמן כדי להבין שהבחורה חופרת טיפה מעבר לנדרש בסמול טוק ולא שכחתי לזרוק לאחותי הערה על זה שלא בסדר שככה היא טומנת לנו פחים עם עובדי מע''צ.
ביציאה מהמבנה דיסקסנו כולנו (הוריי, אחותי הוריי גיסי והטרמפיסטית) על צבע שערי, כי ברור שאני מרכז העולם וזהו נושא שיחה ראוי בהחלט. נפרדנו לשלום מאחותי וחמיה והמשכנו לרכב, בדרך אמא הספיקה להתידד עם הבחורה ולספר לה שקרים משפחתיים, ובעוד אבי כמעט נחנק מצחוק הגענו אל המכונית.
אני כבר הכנתי את האוזניות של הפלאפון כדי להימנע משיחה נוספת עם הבחורה הנחמדת אבל לא לקח הרבה זמן עד שעברנו את תהליך מציאת הקשר במארג הגדול הזה שנקרא "דתיים" והסתבר שהיא לא אחרת מאשר-
אחות של בלונדי.
קוראי הוותיקים בוודאי זוכרים את בלונדי מהבלוג הקודם, בלונדי שייך לתקופת היותי חניכה (צנועה) בבני עקיבא וכל הג'ז הזה.
יש לציין שאחרי שגיליתי את הפרט החשוב הזה נהייתי קצת יותר נחמדה אליה 
כיאה למסורת המשפחתית (שלה), היא חפרה לנו כל הדרך, אבל ההורים שלי- סוג של עובדי מע''צ בהתנדבות, שיתפו פעולה, אז אני בעיקר שתקתי. כנראה ככה זה כשאתה ילד למורה להיסטוריה, חפירות זה בגנים.
תגידו- סיפור נחמד ותו לא, איפה הפלפל? איפה הטוויסט?
ובכן, פה זו לא צרכניה אז את הקניות שלכם תעשו במקום אחר, אבל בקשר לנסיעה-
קודם כל היא הייתה נוראית, לקח לנו שעה וחצי בערך מהאוניברסיטה לנתניה בפקקים שלא ברא השטן ואני הייתי לחוצה כדי להגיע ולראות את אחיין שלי לפני שהוא יעלה לישון.
שנית, המכונית נתקעה. ממש בכניסה המזרחית של העיר אבל בכביש קצת חשוך ובין עיר-למושב כזה. למזלנו מצאנו מפרצון להחנות בו את האוטו והבחורה מסכנה, רק רצתה טרמפ, למה שתיתקע איתנו? אז בהסכמת כולנו היא התקשרה אל *תופים בבקשה* אחיה, בלונדי, שיבוא לאסוף אותה.
הוא בא, הוא לא נראה כל כך בקיא במה שהולך עם המכונית שלנו (כי למה לעזאזל מכוניות נתקעות?!) ונראה היה שהוא גם לא כל כך שם לב לקיומי שם (אני מניחה שמצב הפליטים מדרפור מאוד העסיק אותו באותה דקה) וכך נפרדו דרכינו, עד לפעם הבאה שניתקל בצורה מאוד לא צפויה ואני אסמיק מעט ואזכר כמה מטופשת אני יכולה להיות.
גלגלצית בנשמה: 22:35 "קיץ" של איה כורם מנוגן, סוג של שיר התקופה ההיא.
לילה טוב ילדים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
