אין לי כח לחפור עכשיו.מודה.אתמול הקאתי בזמן שיעור ראשון (פיזיקה ._. ) אז הלכתי הביתה,
ובערב היה לי חום.ובגלל שלא אכלתי אתמול כלום אין לי כח לשומדבר ><"
מה שכן, שיניתי את השם של הפיק, כי השם הקודם היה פשוט..פשוט..פשוט חנני כזה 
אני נ-ו-ר-א מצטערת שכבר מי יודע כמה זמן אין פרק, פשוט קודם היה לי מלאא שיעורי בית,
ויש לי פעמיים בשבוע מבחן (ומחר יש לי מבחן בביולוגיה-הכי קשה ביניהם 
) ועכשיו גם
עם כל מה שקרה אתמול והיום *אנחה*
אבל בכל זאת יש לי חצי פרק.משעמם, אבל פרק.
מקווה שלא תכעסו עלי יותר מדי :|
עריכה:
פרסמתי הרגע את כל החלקים ביחד.אני נ-ו-ר-א מצטערת שגרמתי לכן לחקות, אבל אני פשוט לא מספיקה
נראה לי פוסט הבא יהיה וואנשוט ולא פרק, סורי ._.
פרק 7 חלק א'
מוניק קמה מוקדם בבוקר.ראשה נורא כאב.אך היא היתה ממש ישנונית, לכן היא התכרבלה מתחת לשמיכה, לא שמה לב לחדר בכלל.משום מה, מתחת לשמיכה היה לה הרבה יותר חמים מאשר בכל בוקר.הרי היה כבר נובמבר, ובאירופה תמיד ממש קר בנובמבר, ויש מדינות בהן כבר יורד שלג בעונה זאת.
אפפה אותה הרגשה מוזרה שמישהו היה לידה, אך בגלל שהיתה נורא עייפה וראשה כמעט והתפוצץ מכאבים, היא לא ייחסה לכך שום חשיבות.לאט, לאט, ראשה כאב פחות ופחות, והיא התחילה להבין שמשהו לא בסדר.
היא פתחה את עיניה, סורקת אין את החדר.זה היה חדר שהיא בכלל לא הכירה.הוא היה קטן יחסית לחדרה, ולא היה בו כל כך הרבה ריהוט.בפינת החדר שכבו שתי מזוודות פתוחות, בתוכן בלאגן שלם.בגדים היו מפוזרים בכל החדר, ביניהם מוניק זיהתה את שמלתה.
"זה היה לילה סוער, הא?"-היא לחשה בבוז.היא הבינה שיהיו לה לא קצת קרבות עם הפפראצי בגלל זה, וממש לא היה לה כוח לזה.
היא קמה באי חשק מהמיטה, והתלבשה במהירות.לאחר מכן היא ניסתה למצוא למצוא את נעלי העקב האהובות שלה, ולבסוף מצאה אותן מתחת למיטה.היא לבשה אותן, אך לפתע ראשה החל לכאוב יותר חזק, ומרוב הפתעה היא נפלה, העקבים מקימות רעש נוראי וחזק.היא נדהמה שביל עדיין ישן כמו איזה חזיר, בלי להתעורר.
היא יצאה מהדלת בחדר, והגיעה לסלון של סוויטה, כניראה אחת מהיקרות במלון.על הספה ישב טום, רק בבוקסר.
"נו, איך היה?"-שאל בציניות וגיחך.מוניק תקעה בו מבט מאיים והוא ישר הפסיק להתבדח.
"התקשורת יודעת שאתם במלון הזה?"-מוניק ישר פנתה לעיניין.היא נראתה מפחיד עם כל האיפור המרוח והשיער הפרוע.
"כן, כנראה"-טום ענה בבילבול.
"שיט.עכשיו יהיה עוד קרב פפראצי אחד.שונאת את זה"-מוניק דיברה יותר לעצמה מאשר לטום.
"איך קוראים למלון?"-היא שאלה את טום שהסתכל עליה כמו על חייזר.
"קראבל"-ענה טום, בכלל לא מבין בשביל מה היא צריכה את זה.
"יופי, תודה"-אמרה מוניק במהירות והוציה את הטלפון הנייד שלה.
"אלכס, תבוא לקחת אותי מהשער האחורי של מלון קראבל.אם תביא איתך גם את זאק אני אוסיף לך 10 יורו למשכורת.ושתיהיה פה עוד עשרים דקות מ-ק-ס-י-מ-ו-ם!ביי."-מוניק מלמלה לטלפון וניתקה את השיחה.טום הסתכל עליה כאילו שהיא נפלה מהירח או משהו כזה.
"אני נראית מפחיד?"-שאלה מוניק בקול חלש.
"מאוד"-אמר טום וגיחך.
"אז…אפשר להישתמש באמבטיה שלכם?"-ביקשה מוניק בחשש
"כמובן"-ענה טום בביטחון והראה לה את הדלת.
כעבור רבע שעה מוניק יצאה מהאמבטיה לבושה כמו קודם.לא היה לה שום איפור על הפנים, ושיערה הלח נח על כתפיה.
"אני יוצאת"-מוניק אמרה במין ביטחון שכזה, שיש רק לצרפתיות, ויצאה בצעדים קטנים ומהירים מהסוויטה.
מוניק יצאה מהמעלית והלכה דרך הלובי אל הכניסה האחורית של המלון המפואר.מסביב אנשים הסתכלו עליה במבט מוזר.היא לא שמה אליהם לב וכבר התכוונה לפתוח את דלת הזכוכית, עד שפתאום ראתה שכמויות אדירות של פפראצי נאספו שם.היא ראתה מרחוק לימוזינה שחורה נכנסת לחניון, כשצלמים מנסים לחסום אותה.מוניק לקחה נשימה עמוקה, פתחה את הדלת ויצאה החוצה.היא קפאה מיד עד קצות עצמותיה.היא היתה רק בשמלת מיני כשזה היה בוקר בתחילת נובמבר, ועוד באירופה!היא הרגישה שהיא עוד מעט תמות מקור, אך עדיין החלה לפרוס את דרכה דרך כל הצלמים, שמצלמתם פשוט לא הפסיקה להבהב פלאשים.כמה מהם התעטשו, ואחד אפילו השתעל בחוזקה.וכמובן, אף אחד מהם לא שם יד וכל החיידקים עפו על מוניק.איכס.
זאק, שומר הראש שלה, גם פילס את דרכו דרך הצלמים, והגיע במהירות למוניק.כמה פפראצי מיד התרחקו כשראו אותו, אך כמה המשיכו לצלם בחוצפה.זאק הוביל אותה אל הלימוזינה, ולבסוף שניהם נכנסו.
"זה היה מזוויע"-קבעה מוניק ונאנחה.
"לגמרי"-ענה בשקט אלכס, הנהג.
"אני מוסיפה לשניכם למשכורת.עכשיו תסיעו אותי הביתה.אני מרגישה שאני הולכת להירדם"-אמרה מוניק בקול עייף ופיהקה
"יבוצע"-ענו אלכס וזאק בפה אחד, כרגיל.
"איזה יום מחורבן"-מלמלה מוניק ושקעה במושב שלה, או ליתר דיוק בספה שלה.
הלימוזינה נסעה ברחובות פריז.כמה תיירים נלהבים תקעו בה אצבעות ואפילו ניסו לצלם כשהיא נעצרה ברמזור.היו אנשים בחליפות עסקים שבכלל לא שמו אליה לב, והיו כמה נערות אימואיות שהביטו בה בבוז.חבורנ של בנות 12 תקעו בה מבטים מעוניינים וכמה ילדים התחילו להתלהב וניסו לרוץ אליה.אם זה היה יום רגיל, מוניק היתה צוחקת על כל זה, אבל בגלל שזה ממש לא היה יום רגיל היא בכלל לא שמה אליהם לב, אלה רק ישבה חצי רדומה על הספה הלבנה בלימוזינה היוקרתית.
לבסוף הלימוינה נעצרה ליד האחוזה של מוניק [אי אפשר לקרוא לה בית :O].
"הגענו"-אמר אלכס
"יופי"-אמרה מוניק לאחר כמה שניות ויצאה החוצה.גם הפעם היא הרגישה כאילו שהיא הולכת למות מקור.אבל הפעם זה כבר היה הבית שלה, וזה לא היה רחוק עד לחדרה הגדול ומיטתה החמה.
מוניק הלכה במהירות אל הדלת הראשית.היא כמעט ורצה מרוב קור, אך עצרה את עצמה מפני שהיתה על עקבים וידעה טוב מאוד שלא תוכל לרוץ איתם, ואם היא תנסה היא תיפול.ואם היא תיפול-היא כבר לא תקום.וזה ממש לא יהיה טוב.
היא ניסתה לפתוח את הדלת אך גילתה לתדהמתה שהדלת נעולה.היא הפכה את כל התיק שלה, אך לא מצאה את המפתח.גם מתחת לשטיחון הוא לא היה.כך היא הפכה את כל האיזור של הדלת ובסוף מצאה את המפתח בתוך אחד מהעציצים שעמדו שם.היא נאנחה בהקלה, ותוך כמה שניות כבר היתה בבית.
"Home Sweet Home"-מלמלה מוניק בשמחה ורצה בטיל לחדרה שהיה בקומה השניה.
היא התפשטה במהירות ולבשה פיג'מת משי בצבע כחול בהיר.
"וזה עוד היה רק הבוקר"-נאנחה מוניק והתכרבלה מתחת לשמיכת הפוך.תוך כמה דקות היא כבר היתה בשינה עמוקה.על פניה היתה הבעה מודאגת ואגל זיעה קטנטן ביצבץ על מצחה.
מקווה שלא השתעממתם ו/או התאכזבתם יותר מדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הכותבות||סיפורי TH