כולם התנפלו על אותו נער עם הוויסקי.

"אתה הולך לקחת וויסקי?"-שאל הארי

"אמ..לא יודע.."-היססתי

"למה לא?זה בטח טעים!"-התערב רון

"טוב..נו.."-הסכמתי בלית ברירה

"אל תדאג, כל מה שרע זה רק ההאנגאובר בבוקר.פרד וג'ורג' סיפרו לי"-עודד אותי רון

"ובמה בדיוק אתה מתכוון בהאנגאובר?!"

"לא, לא, ברור שאנחנו לא ניקח כמויות אדירות של וויסקי!"-תיקן רון

"אהה.."-נרגעתי ונינגשתי אל השולחן המרכזי בחדר, עליו היו מונחות כוסיות רבות מספור ואיזה חמש עשרה בקבוקי וויסקי.

"נראה לי שהם קצת הגזימו עם הכמויות.."-לחשתי

"לא נורא, שאחרים ישתו את זה"-לחש לי הארי בחזרה

"נראה לי שיכריחו לשתות דווקא אותנו, הרי בגללנו בכלל עשו את המסיבה הזאת"-לחשתי בדאגה

"אז פשוט אל תשתה"-ענה הארי בביטחון והלך לשבת על אחת הספות.

בלעתי את רוקי, ואמרתי ל"ברמן":"אפשר כוס וויסקי?"

"סליחה, יש לנו רק כוסיות...סתאם, סתאם!"-הפסיק כשראה את הבעת פני

הוא הביא לי כוס לבנה עם סלסול קטן למטה בצבע תכלת בהיר.בחלק העליון הכוס היתה חצי-שקופה.היה בפנים נוזל שקוף וקריר.הסלסול הקטן בצבע תכלת בהיר השתקף בוויסקי. בתוך הנוזל היו שלוש קוביות קרח קטנות ועגולות.

קירבתי את הכוס לפה, לוקח שלוק קטן.מיד הרגשתי מין חמימות כזאת, חמימות נעימה ומענגת, נותנת תשוקה לעוד.

בשניה שתיתי את כל שאר הרכב הכוס.בלי כל היסוס ניגשתי אל השולחן ולקחתי עוד כוס.

"מתכוון להישתכר, הא?רק תיזהר מההנגאובר שיהיה לך מחר, זה באמת לא יועיל ללימודים שלך"-גיחך ה"ברמן"

"לא אני לא.."-אמרתי בשקט, בידיעה שאין לי מושג מה זה הנגאובר ומה זה כבר יעשה לציונים שלי.וחוץ מזה-מי אמר שאני הולך להשתכר?סך הכל רק עוד כוס קטנה וחמודה של וויסקי, ואז עוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת....

"אמ..ביל?על מה אתה חולם?עוד מעט כל הוויסקי ישפך לך לתוך החולצה!"-שמעתי קול דואג מאחורי.

הסתובבתי מיד.גיליתי שהרמיוני עמדה מאחורי.היא נראתה כועסת.לחיי נעשו אדומות תוך שניות אחדות.

"אמ..את..אמ..הולכת להי-להישאר פה ע-עוד?"-גמגמתי

"לא"-ענתה בפשטות

"למה?וויסקי זה טעים.."

"דווקא בגלל זה אני לא מתכוונת להישאר כאן אפילו לא עוד שניה אחת"-קטעה אותי הרמיוני בגסות.היא הסתובבה והלכה בצעדים קטנים ומהירים, עד שנעלמה מאחורי הדלת לחדרי הבנות.

לפתע הכל נעשה מטושטש.הכל התערפל בערפל לבן וקר.הרגשתי שאני קופא.הקור חדר ממש לתוך עצמותי.ניסיתי לזוז, אך לא הצלחתי להזיז אף שריר.

הערפל הסמיך נעשה רדוד, כך שאפשר היה לראות הכל.הייתי שוב באותו אולם קפוא.אך הפעם הכל היה שונה-לא יכולתי לזוז, וגם היה לי קר נורא.

הסתכלתי על עצמי.בהחלט לא לבשתי את חליפת הספורט של קבוצת גריפינדור.הייתי בחולצה שחורה עם קישקושים מוזרים בצבע לבן, סקיני ג'ינס משופשף ונעליים מוזרות עם בד מלמעלה, צבוע במשבצות שחור-לבן.היה רשום עליהן VANS.על הידיים היו לי סופגי זיעה שחורים ולבנים.ביד ימין היה לי מיקרופון.

ואז הכל היכה לי בראש-אני הייתי אותו בחור במרכז הבמה, אותו בחור מוזר, סולן של להקה כולשהיף, בה כל הדמויות מוכרות לי.לטוב-ולרע.לא יכולתי להבין-איך טום בכלל קשור?!הרי הוא שונא אותי, ואני שונא אותו, והקרע בינינו כל כך חזק שזה פשוט ברור שלעולם לא נהיה אפילו מתנהגים באדישות זה לזה, שלא לדבר כבר על להיות ידידים.

פתאום שמתי לב לקיר הנגדי של האולם הענק.היה תלוי שם פוסטר ענקי, בו היו מצוירות 4 הדמויות שהיו על הבמה, כולל אותי ואת טום, כשעמדנו זה ליד זה.מיד נגעלתי מהתמונה.היה רשום שם 'TOKIO HOTEL בהופעה מיוחדת ב29.5.09 בפריז!!מגה-הופעה!'.טוקיו הוטל?!2009?!הכל התערבב לי בראש.הגעתי איכשהו לעתיד-3 שנים קדימה!

ואז, בלי כל הודעה מוקדמת, הרגשתי שאני מתרומם לאוויר, ומתחיל לעוף לשום-מקום.עצמתי את עיניי.הרוח החזקה חבטה ברגלי, אך היא התחלשה עם כל שניה.לא הרגשתי שום דבר מתחתי, רק אוויר, ועוד אוויר, ועוד אוויר...

סוף סוף הרגשתי שאני עומד על משהו, או ליתר דיוק-יושב על משהו.פתחתי את עיניי.הייתי שוב בסלון גריפינדור.ישבתי על אחת הכורסאות בצד, בידיי כוס גדולה מלאה בוויסקי עד סופה.רק איזה 20 חברה נשארו בסלון מתוך כל מי שהיה שם כשהגעתי פנימה.ראיתי מעורפל, והרגשתי שהראש שלי כבד בצורה נוראית.הכל הלך סחור-סחור.לא יכולתי לשלוט בעצמי כלל.לכן, עם הרבה מאמצים לא לעשות זאת, שתיתי את כל הוויסקי שהיה בכוס בשלוק אחד בלבד.

"אולי מספיק לשתות?!בסוף עוד נצתרך לשלוח אותך חמרפאה, ואם נשלח אותך לשם, יגלו שהעברנו להוגוורטס וויסקי, ואז כל הניצחון שלכם היום בקבידיץ' פשוט לא יועיל בניצחון שלנו בתחרות הבית סיפרית!"-שמעתי את קולו המעוצבן של ג'רי של ג'רי, שנשמע מאוד רחוק באותו רגע.

"אבל אני פשוט לא יכול להפסיק.."-התלוננתי בקול חלש וצרוד

"אז פשוט אל תקום יותר מהכורסא וזהו!"-נשמע קול מעוצבן אחד, שלא היה מוכר לי

"טוב.."-עניתי בקול חלש ונמרחתי על הכורסה.

היה נדמה לי שישבתי על הכורסה הזאת שעות על גבי שעות, בלי לעשות כלום.פשוט לראות איך הכל מסתחרר מול העיניים כצורות אדומות מופיעות פה ושם.

לפתע שמתי לב לדמות מטושטשת שהתקרבה אלי יותר ויותר, מתנדנדת מעט.ככל שהיא התקרבה אלי היא נעשתה ברורה יותר ויותר.לבסוף, הבחנתי שזאת היתה לבנדה בראון, הבת הכי מקובלת בגריפינדור.נדהמתי.ממתי היא מתעניינת במישהו כמוני?!הרי היא תמיד הסתכלה דרכי, כאילו שאני אוויר.אבל אז נזכרתי שלא החמצתי אפילו לא כדור אחד היום במשחק נגד סלית'רין, לכן בזכותי ניצחנו את המשחק, ומאז אני בין הבנים הכי נחשבים.

לבנדה הוסיפה להתקרב אלי יותר ויותר...................

-*-***-*-*-*-**-*-*-*-*-**-*-*-*-*-**-*-*

התעוררתי עם כאב ראש נוראי.היה נדמה לי שהראש שלי הולך להתפוצץ, או ליתר דיוק שהוא כבר התפוצץ.

'כנראה זהו ההאנגאובר'-חשבתי לעצמי, פותח את עיניי לרווחה.הרגשתי שאני לא לבד, וגם היה לי נורא צפוף.סובבתי לאט את ראשי אל הצד, מפחד לדעת את האמת.אך היא היתה לפני-לבנדה בראון שכבה לידי, במיטה הלא מי יודע מה גדולה שלי.הבטתי לתוך השמיכה, מקווה לגלות שזה לא קרה.אך לא יכולתי להתחמק מהאמת המחרידה-עשיתי את זה, ועוד עם לבנדה בראון ולא הרמיוני...

_~_~_~_~_~_~_~_~_~_~_~_~_~_~_~_~_~_~_~_~_~_~_

נו איך הפרק??

בילי חרמני קאוליץ XDDDDDD

אז יאללה, אני מנמיכה את האולטימטום ל10 תגובות, ונראה אותכן לא מגיבות עכשיו *גבותגבות*