לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  הכותבות||סיפורי TH

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2008    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

11/2008

יהלומים||פרק 7 כל החלקים פורסמו!


 

אין לי כח לחפור עכשיו.מודה.אתמול הקאתי בזמן שיעור ראשון (פיזיקה ._. ) אז הלכתי הביתה,

ובערב היה לי חום.ובגלל שלא אכלתי אתמול כלום אין לי כח לשומדבר ><"

מה שכן,  שיניתי את השם של הפיק, כי השם הקודם היה פשוט..פשוט..פשוט חנני כזה

אני נ-ו-ר-א מצטערת שכבר מי יודע כמה זמן אין פרק, פשוט קודם היה לי מלאא שיעורי בית,

ויש לי פעמיים בשבוע מבחן (ומחר יש לי מבחן בביולוגיה-הכי קשה ביניהם ) ועכשיו גם

עם כל מה שקרה אתמול והיום *אנחה*

אבל בכל זאת יש לי חצי פרק.משעמם, אבל פרק.

מקווה שלא תכעסו עלי יותר מדי :|

עריכה:

פרסמתי הרגע את כל החלקים ביחד.אני נ-ו-ר-א מצטערת שגרמתי לכן לחקות, אבל אני פשוט לא מספיקה

נראה לי פוסט הבא יהיה וואנשוט ולא פרק, סורי ._.

 

פרק 7 חלק א'

מוניק קמה מוקדם בבוקר.ראשה נורא כאב.אך היא היתה ממש ישנונית, לכן היא התכרבלה מתחת לשמיכה, לא שמה לב לחדר בכלל.משום מה, מתחת לשמיכה היה לה הרבה יותר חמים מאשר בכל בוקר.הרי היה כבר נובמבר, ובאירופה תמיד ממש קר בנובמבר, ויש מדינות בהן כבר יורד שלג בעונה זאת.

אפפה אותה הרגשה מוזרה שמישהו היה לידה, אך בגלל שהיתה נורא עייפה וראשה כמעט והתפוצץ מכאבים, היא לא ייחסה לכך שום חשיבות.לאט, לאט, ראשה כאב פחות ופחות, והיא התחילה להבין שמשהו לא בסדר.

היא פתחה את עיניה, סורקת אין את החדר.זה היה חדר שהיא בכלל לא הכירה.הוא היה קטן יחסית לחדרה, ולא היה בו כל כך הרבה ריהוט.בפינת החדר שכבו שתי מזוודות פתוחות, בתוכן בלאגן שלם.בגדים היו מפוזרים בכל החדר, ביניהם מוניק זיהתה את שמלתה.

"זה היה לילה סוער, הא?"-היא לחשה בבוז.היא הבינה שיהיו לה לא קצת קרבות עם הפפראצי בגלל זה, וממש לא היה לה כוח לזה.

היא קמה באי חשק מהמיטה, והתלבשה במהירות.לאחר מכן היא ניסתה למצוא למצוא את נעלי העקב האהובות שלה, ולבסוף מצאה אותן מתחת למיטה.היא לבשה אותן, אך לפתע ראשה החל לכאוב יותר חזק, ומרוב הפתעה היא נפלה, העקבים מקימות רעש נוראי וחזק.היא נדהמה שביל עדיין ישן כמו איזה חזיר, בלי להתעורר.

היא יצאה מהדלת בחדר, והגיעה לסלון של סוויטה, כניראה אחת מהיקרות במלון.על הספה ישב טום, רק בבוקסר.

"נו, איך היה?"-שאל בציניות וגיחך.מוניק תקעה בו מבט מאיים והוא ישר הפסיק להתבדח.

"התקשורת יודעת שאתם במלון הזה?"-מוניק ישר פנתה לעיניין.היא נראתה מפחיד עם כל האיפור המרוח והשיער הפרוע.

"כן, כנראה"-טום ענה בבילבול.

"שיט.עכשיו יהיה עוד קרב פפראצי אחד.שונאת את זה"-מוניק דיברה יותר לעצמה מאשר לטום.

"איך קוראים למלון?"-היא שאלה את טום שהסתכל עליה כמו על חייזר.

"קראבל"-ענה טום, בכלל לא מבין בשביל מה היא צריכה את זה.

"יופי, תודה"-אמרה מוניק במהירות והוציה את הטלפון הנייד שלה.

"אלכס, תבוא לקחת אותי מהשער האחורי של מלון קראבל.אם תביא איתך גם את זאק אני אוסיף לך 10 יורו למשכורת.ושתיהיה פה עוד עשרים דקות מ-ק-ס-י-מ-ו-ם!ביי."-מוניק מלמלה לטלפון וניתקה את השיחה.טום הסתכל עליה כאילו שהיא נפלה מהירח או משהו כזה.

"אני נראית מפחיד?"-שאלה מוניק בקול חלש.

"מאוד"-אמר טום וגיחך.

"אז…אפשר להישתמש באמבטיה שלכם?"-ביקשה מוניק בחשש

"כמובן"-ענה טום בביטחון והראה לה את הדלת.

כעבור רבע שעה מוניק יצאה מהאמבטיה לבושה כמו קודם.לא היה לה שום איפור על הפנים, ושיערה הלח נח על כתפיה.

"אני יוצאת"-מוניק אמרה במין ביטחון שכזה, שיש רק לצרפתיות, ויצאה בצעדים קטנים ומהירים מהסוויטה.

מוניק יצאה מהמעלית והלכה דרך הלובי אל הכניסה האחורית של המלון המפואר.מסביב אנשים הסתכלו עליה במבט מוזר.היא לא שמה אליהם לב וכבר התכוונה לפתוח את דלת הזכוכית, עד שפתאום ראתה שכמויות אדירות של פפראצי נאספו שם.היא ראתה מרחוק לימוזינה שחורה נכנסת לחניון, כשצלמים מנסים לחסום אותה.מוניק לקחה נשימה עמוקה, פתחה את הדלת ויצאה החוצה.היא קפאה מיד עד קצות עצמותיה.היא היתה רק בשמלת מיני כשזה היה בוקר בתחילת נובמבר, ועוד באירופה!היא הרגישה שהיא עוד מעט תמות מקור, אך עדיין החלה לפרוס את דרכה דרך כל הצלמים, שמצלמתם פשוט לא הפסיקה להבהב פלאשים.כמה מהם התעטשו, ואחד אפילו השתעל בחוזקה.וכמובן, אף אחד מהם לא שם יד וכל החיידקים עפו על מוניק.איכס.

זאק, שומר הראש שלה, גם פילס את דרכו דרך הצלמים, והגיע במהירות למוניק.כמה פפראצי מיד התרחקו כשראו אותו, אך כמה המשיכו לצלם בחוצפה.זאק הוביל אותה אל הלימוזינה, ולבסוף שניהם נכנסו.

"זה היה מזוויע"-קבעה מוניק ונאנחה.

"לגמרי"-ענה בשקט אלכס, הנהג.

"אני מוסיפה לשניכם למשכורת.עכשיו תסיעו אותי הביתה.אני מרגישה שאני הולכת להירדם"-אמרה מוניק בקול עייף ופיהקה

"יבוצע"-ענו אלכס וזאק בפה אחד, כרגיל.

"איזה יום מחורבן"-מלמלה מוניק ושקעה במושב שלה, או ליתר דיוק בספה שלה.

הלימוזינה נסעה ברחובות פריז.כמה תיירים נלהבים תקעו בה אצבעות ואפילו ניסו לצלם כשהיא נעצרה ברמזור.היו אנשים בחליפות עסקים שבכלל לא שמו אליה לב, והיו כמה נערות אימואיות שהביטו בה בבוז.חבורנ של בנות 12 תקעו בה מבטים מעוניינים וכמה ילדים התחילו להתלהב וניסו לרוץ אליה.אם זה היה יום רגיל, מוניק היתה צוחקת על כל זה, אבל בגלל שזה ממש לא היה יום רגיל היא בכלל לא שמה אליהם לב, אלה רק ישבה חצי רדומה על הספה הלבנה בלימוזינה היוקרתית.

לבסוף הלימוינה נעצרה ליד האחוזה של מוניק [אי אפשר לקרוא לה בית :O].

"הגענו"-אמר אלכס

"יופי"-אמרה מוניק לאחר כמה שניות ויצאה החוצה.גם הפעם היא הרגישה כאילו שהיא הולכת למות מקור.אבל הפעם זה כבר היה הבית שלה, וזה לא היה רחוק עד לחדרה הגדול ומיטתה החמה.

מוניק הלכה במהירות אל הדלת הראשית.היא כמעט ורצה מרוב קור, אך עצרה את עצמה מפני שהיתה על עקבים וידעה טוב מאוד שלא תוכל לרוץ איתם, ואם היא תנסה היא תיפול.ואם היא תיפול-היא כבר לא תקום.וזה ממש לא יהיה טוב.

היא ניסתה לפתוח את הדלת אך גילתה לתדהמתה שהדלת נעולה.היא הפכה את כל התיק שלה, אך לא מצאה את המפתח.גם מתחת לשטיחון הוא לא היה.כך היא הפכה את כל האיזור של הדלת ובסוף מצאה את המפתח בתוך אחד מהעציצים שעמדו שם.היא נאנחה בהקלה, ותוך כמה שניות כבר היתה בבית.

"Home Sweet Home"-מלמלה מוניק בשמחה ורצה בטיל לחדרה שהיה בקומה השניה.

היא התפשטה במהירות ולבשה פיג'מת משי בצבע כחול בהיר.

"וזה עוד היה רק הבוקר"-נאנחה מוניק והתכרבלה מתחת לשמיכת הפוך.תוך כמה דקות היא כבר היתה בשינה עמוקה.על פניה היתה הבעה מודאגת ואגל זיעה קטנטן ביצבץ על מצחה.

 

 

 

 

מקווה שלא השתעממתם ו/או התאכזבתם יותר מדי.

 

נכתב על ידי הכותבות||סיפורי TH , 17/11/2008 17:36   בקטגוריות Tokio Hotel, ביל קאוליץ, הודעות, טום קאוליץ, טוקיו הוטל, מוזיקה, סיפורי טוקיו הוטל, סיפורים בהמשכים, רוק, סיפרותי  
25 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פרק 6||זוהר זה לא הכל


Photobucket Photobucket Photobucket

 

היי חברס!

אין לי כח לחפירות עכשיו, אז אני אסביר הכל במהירות-

יש לנו מלאאא מבחנים והמורה למתמתיקה כ"כ מעמיסה

עם שיעורי בית שזה לא נורמאלי T_T

אז בגלל זה הפרק התעכב כל כך.אבל הוא הרבה יותר ארוך ומעניין מהפרקים הקודמים, כך שאני חושבת שזה שווה את זה =))


 

פרק 6

"נו כבר, בייל!!!אנחנו נאחר בגללך!"-צעק טום ברוגז.

"נו רק עוד שניה ואני מוכן.."-נשמעה יללה מהאמבטיה.

"זאת הפעם ה..אמ..24 שאתה אומר את המשפט הזה"-אמר טום בקור.

"באמת??"-ביל לא שם לב כמה פעמים הוא אמר את אותו המשפט.

"טוב יאללה תסתום ותצא כבר או שאני נוסע בלעדייך!"-התרגז טום.

"בסדר, בסדר.."-נאנח ביל.נשמעו קלות של דברים נופלים ונשברים, אך עדיין ביל ניצב מחוץ לאמבטיה בדיוק אמרי 24 שניות.

"מהר, הנהג מחכה ממזמן"-אמר טום ושניהם יצאו בצעדים נמרצים מהשער האחורי של המלון ונכנסו ללימוזינה שחורה.

הלימוזינה עברה בתוך מרכז פריז.הרחובות היו די ריקים, ומדי פעם אפשר היה לראות זוגות מתנשקים על ספסלים בפארק.השלטים של המועדונים זרחו ומוזיקה חזקה נשמעה למרחק של כמה עשרות מטרים מהכניסה אליו.

לאחר מכן הם הגיעו לשכונות של האנשים העשירים.היו שם מלא וילות כ"כ ענקיות, שאי אפשר היה לתאר.ממש כמו בברלי הילס.ההבדל היה שלא היו שם כמעט מפורסמים.לבסוף הלימוזינה עצרה ליד אחד מהשטחים הכי גדוטלים באותו איזור.היה שם בניין ענק, גן ענק ובריכה ענקית.

'הייתי רוצה לגור כאן'-ביל חשב לעצמו.

"נו תתקשר כבר!"-אמר טום בכעס

"מה להיתקשר?משהו קרה?"-ביל התבלבל לגמרי

"תתקשר למוניק שתצא, הרי לא שומעים צופר מכזה מרחק!איזה ראש בטטה יש לך!"-טום כבר התחיל להתעצבן מהטימטום של ביל.

"אה..נכון..אופס"-הסמיק ביל וחייג את המספר של מוניק.

"הלו?"-נשמע קולה של מוניק מהצד השני של הקו.

"הי..זה ביל.אנחנו ב..אמ..שער או איך שלא קוראים לו, אז אתן יכולות לצאת"-ביל לא ידע איך לתאר את הכניסה לשטח הענק הזה.

"בסדר, אנחנו יוצאות.ביי"-אמרה מוניק בקצרה וניתקה.

ביל הסתכל במבט מאיים על טום שציחקק לו בהנאה.ברגע שטום ראה איזה מבט תקעו בו, הוא הפסיק מיד.

לאחר כ-2 דקות מוניק וכריסטין יצאו מהדלת כניסה לוילה עצמה.מוניק לבשה שמלה אדומה צמודה, נעלי עקב אדומות בוהקות, שרשרת מזהב עם פרח מאבנים יקרות.כריסטין לבשה שמלה כסופה עם נצנצים ומחשוף גדול, צמיד מפלטינה עם יהלום ונעלי עקב כסופות זוהרות.

"וואו"-טום לחש ובהה בחזה של כריסטין, שלא ראתה אותו מפני שהחלונות בלימוזינה היו כהים.

הבנות נכנסו ללימוזינה.מוניק חייכה חיוך של מיליון דולר, לעומת כריסטין שנראתה די מעוצבנת.

"ותזכרי:אני באתי רק בגלל שהתחננת אלי שאני אבוא, ולא בגלל שאני רוצה"-כריסטין לחשה בכעס למוניק, שהשיכה לחייך את החיוך המדהים שלה, מה שלקח לה לא קצת מאמצים.

"היי"-אמר טום וחייך חיוך כובש.

"היי"-ענתה מוניק.כריסטין תלתה בשניהם מבט מעוצבן, אך לא אמרה כלום.

"אז את מוניק ריצ'י, נכון?"-שאל טום, מנסה להתחיל שיחה

"בכבודה ובעצמה"-ענתה מוניק בגאווה.

"אז את כריסטין ריצ'י?"-טום ניסה להתחיל גם עם כריסטין

"ואם כן?!מה, זה משנה משהו?"-ענתה כריסטין בבוז.מוניק רק נאנחה, אבל עדיין חזרה לחייך.

שאר הנסיעה עברה בשתיקה מביכה.לבסוף הלימוזינה נעצרה ליד אחד המועדונים הכי מפורסמים בפריז.הם יצאו מהלימוזינה ונכנסו לתוך המועדון בהליכה סנובית במיוחד, האופיינית למפורסמים.מיד נהיה ברור להם שהמועדון הוא VIP בלבד-המועדון כל כך מדהים, שפשוט אי אפשר לתאר.כך הם סרקו את המועדון במשך כמה שניות ארוכות, עד שמוניק זיהתה דמות ליד הבר.

"ג'סי!מה ניש?"-היא שאלה בהתלהבות את הדמות.זה היה בחור בן כ-21.שיערו היה שחור, למרות שכל העולם ידע שצבע שיערו המקורי הוא בלונד.

"לי אין שום דבר חדש.ומה איתך?איך לנהל את מגזין האופנה הכי נחשב בעולם?"-שאל ג'סי בהתלהבות גם כן

"ת'אמת, די משעמם.אבל אני מנהלת רק יומיים, ועדיין לא הספקתי לעשות דברים משמעותיים"-ענתה מוניק בכנות

"זאת לא כריסטין שם?"-שאל ג'סי, ניצוץ נדלק בעיניו.

"עזוב אותה, אין לה מצב רוח"-מוניק נאלצה להגיד את האמת, למרות שבאמת היה חבל לה על ג'סי.

"אף פעם אין לה מצב רוח"-נאנח ג'סי

"אבל זה מגביה לך את הסיכוי איתה"-אמרה מוניק בקול מעודד.

"איך?"-ג'סי ממש הסתקרן

"אם אין לה מצב רוח טוב, זה אומר שהיא תמלא את עצמה באלכוהול.ואם היא תמלא את עצמה באלכוהול, זה אומר שהשכל שלה ידפק עוד יותר.ואז היא תתחיל להימרח על כל אחד, ולא תיהיה לך בכלל בעיה."-הסבירה מוניק

"וואי מוניק את גאונה!"-ג'סי היה בשיא העושר

"טנקסס"-אמרה מוניק והסמיקה במקצת.-"יאללה הלכתי.בהצלחה!"

היא הלכה אל טום, ביל וכריסטין שהזמינו משקאות.

"איפה היית?"-שאל ביל

"סתם, פגשתי את ידיד שלי"-היא אמרה והתיישבה בין ביל לכריסטין.

"תביא לי וויסקי."-סיננה כריסטין, פונה אל הברמן החתיך.

"אני אקח..אמ..מרטיני יבש"-ביקש ביל

"גם אני"-מוניק רצתה גם להראות סימני חינוך כלשהו.

"בירה הייניקן"-טום המעיט במילים

"בירה..?"-ביל בהחלט נדהם.הוא התרגל שאחיו תמיד לקח דברים משכרים יותר.

"מה, אסור בירה?"-טום היתמם

"מוזר"-זה היה כל מה שביל יכל להגיד באותו הרגע.

כולם לקחו עוד שוטים מהמשקאות שהם לקחו קודם, חוץ מטום ששתה את הבירה שלו באיטיות.

"יודע מה?תביא לי ג'וני ווקר.תמיד רציתי לטעום אותו"-הזמינה מוניק וצחקקה.

"רוצה לרקוד?"-שאל ביל לאחר כעשרים דקות.

"בכיף"-אמרה מוניק וקמה, מתנדנדת, והלכה באיטיות עם ביל לרחבת הריקודים.

"ההצגה מתחילה"-אמר טום בסיפוק והפנה את עיניו אל רחבת הריקודים.

והוא צדק.מרוב שיכרון ביל ומוניק החלו להימרח זה על זה כמו זוג תולעים מסוממות.

לפתע כריסטין קמה וניסתה ללכת ברגליים כושלות אל הרחבה.מה שלא בדיוק הצליח.טום כבר התכוון לקום ולעזור לה, כשלפתע ג'סי בא ותפס חלש בידה.היא הסתובבה אליו.לקח לה לא קצת זמן לזהות מי זה.

"אמ..איך שלא קוראים לך..אה!ג'סי"-לחשה בחושניות ומשכה את ג'סי לחיבוק דביק.

"הבחורה התחרפנה"-גיחך טום.

"כן.."-אמר ג'סי בחיפזון, אפילו לא מסתכל על טום.המוח שלו היה עמוס במחשבות.הוא ידע טוב מאוד שצלמי פפראצי משחדים את בעלי המקום בהרבה כסף.ואם הם יתחילו להתנשק ברחבה, יפרסמו את זה בכל מקום.אז כריסטין תדע מה יקרה, והסיכוישלו איתה ייעלם לגמרי.כך שהוא החליט פשוט להסיע אותה הביתה.

"בואי, כריסטין, אני מסיע אותך הביתה"-ג'סי עמד בהחלטתו

"לא רוצה הביתה, רוצה מועדון"-ענתה בקול תינוקי וצחקה צחוק מוזר.

"אין לך ברירה"-אמר ג'סי וסחב את כריסטין השיכורה לאוטו שלו.

"איפה את גרה?אני יודע רק את הכתובת הישנה מניו-יורק."-הוא שאל

"ברחוב______ בית__"-ענתה כריסטין, מתחילה קצת לחזור לעצמה.אבל רק קצת.

לאחר כרבע שעה הם הגיעו לבית שלה.ג'סי עזר לה להגיע עד לחדרה, מה שלקח לא קצת זמן.לבסוף היא נשכבה על מיטתה של מוניק ונרדמה במהירות.ג'סי נשק לשפתיה ויצא מהבית בחיוך, מרוצה מעצמו.

ובאותו הזמן, ליד אחד המלונות היוקרתיים בפריז נעצרה לימוזינה שחורה.ביל ומוניקה יצאו ממנה, שיכורים לגמרי.הם עלו לסוויטה של ביל, לא מתנתקים זה מזה.כשהם הגיעו לחדר, ביל מיד הוריד את השמלה של מוניק, כך שהיא נשארה בחזיית פוש-אפ אדומה ותחתוני חוטיני לבנים בלבד...

 

 

מוחעחעחעחעחעחעחעחעחעחע

ולא, זה לא הולך להיות כמו שאתם חושבים

אז תגיבו, כה???

כי זה היה ממש קשה לכתוב את הפרק הזה

 


נכתב על ידי הכותבות||סיפורי TH , 4/11/2008 18:19   בקטגוריות Tokio Hotel, ביל קאוליץ, טום קאוליץ, טוקיו הוטל, מוזיקה, סיפורי טוקיו הוטל, סיפורים בהמשכים, רוק, סיפרותי  
27 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





14,646
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , יצירתיות , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להכותבות||סיפורי TH אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הכותבות||סיפורי TH ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)