לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  הכותבות||סיפורי TH

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2008    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

6/2008

לחישות||פרק 5


   

הגעתם לפרק 5 של לחישות.מוזמנים לקרוא ולהגיב לאחר השמע הציפצוף.

בייייייייייייייייפ.

[עזבו, התחרפנתי קצת מרוב מבחנים, עומס וכל זה :( אל תדאגו, עוד שבוע וחצי זה ניגמר =]]

איי אמ ורי סורי דאט איי ווז נוט דוינג עידכונים XD

בגלל שאני לומדת בביצ'פר פרטי (ברוך השם השנה האחרונה [והראשונה] שלי שם) אז אני לומדת עד ל30 ביוני..

אזל זה ל-א פייר!!

לא הייתה לנו שביתה, למה אנחנו צריכים ללמוד ביסודי?!למה אנחנו צריכים (")ללמוד(") עוד 9 ימים?!האא?!?!?!?!?!?!?!?!

עדין-אתם כולכם לומדים עד השני ביולי ואני לא P=

טוב יאללה חפרתיי מלא-מלא, עכשיו לפרק-

פרק 5

"סוף סוף!"-נאחתי לאחר שסיימנו סוף סוף את שיעורי הבית.השעה היתה כבר אחרי חצות.

"מחרותיים המשחק"-אמר הארי בקול שמח, אך עייף מאוד.

"אני אישית הולך לישון, אני לא רוצה שסנייפ יוריד מחר מלא נקודות לגריפינדור רק כי נרדם בשיעור"-אמר רון בבוז

"אוקיי.."-הסכמתי איתו

"אז לילה טוב!"-אמר הארי והלך אל חדרי השינה של הבנים.

רון לא התעכב והלך אחרי הארי.אני נשארתי לשבת על הכורסא, לא יודע למה.

הסלון היה ריק לגמרי.האש שבערה באח כמעט כבתה.היה קריר.

נמרחתי על הכורסא, עייף מהשבוע המעייף שהיה.כל יום התאמנו 3 שעות בקבידיץ' ואחר כך נאלצנו לעשות את שיעורי הבית עד לשעות הקטנות של הלילה.ואחר כך נאלצנו להיות חצי-רדומים כל השיעורים ביום למחרת, סחוטים כמו לימון.וכמובן שהרמיוני לא רצה לדבר איתנו ואפילו לא התקרבה.

אחרי כעשר דקות בהן המשכתי לשכב על הכורסא, נזכרתי שיש דבר כזה שקוראים לו  מיטה.קמתי במהירות מהכורסא, נגרר אל חדרי הבנים, עייף בצורה לא נורמאלית.

-

נכנסתי לאולם הגדול.היה רעש חזק נורא.חצי מהתלמידים היו לבושים בבגדים אדומים עם פסי זהב והחצי השני היו לבושים בבגדים ירוקים עם פסי כסף.

"בהצלחה"-ג'רי טפח על כתפי.

'ממתי איכפת לו ממני?!'-נדהמתי.

הלכפתי אל הארי ורון שכבר היו באולם.מסביבם היו הרבה מאוד תלמידים.הארי ניסה למצוא דרך להימלט.רון, להפך, נהנה בכל תשומת הלב שהופנתה אליו.

"הי"-אמרתי

"הי!מוכן למשחק?"-שאל הארי

"100 אחוז"-עניתי

"מושלם"-אמר הארי בשמחה-"אתה יכול לעזור לי לצאת מפה?כואבות לי כבר האוזנים מכל הדיבורים והצרחות שלהם"

"אין בעיה"-אמרתי ומשכתי אותו החוצה מהאולם.

"תודה"-הודה הארי

"על לא דבר, העיקר לנצח היום"-אמרתי

"אנחנו בטוח ננצח היום, השנה הקבוצה שלנו מושלמת"-אמר הארי בביטחון

חייכתי.מי יודע, אולי כבר לא כל כך ישנאו אותי אחרי שננצח?אולי אני אהפוך לאחד מהבנים הכי מקובלים בגריפינדור?אולי טום ודראקו מאלפוי יפסיקו להציק לי סוף סוף ויעזבו אותי בשקט?

עם כל המחשבות האלה הלכתי אל המלתחות, התחנה האחרונה לפני המשחק.

-

הקוופל טס אלי במהירות אדירה.בלי כל בעיה תפסתי אותו.הקהל הריע.על הפנים של פרופסור מקגונגל נמרח חיוך ענק.הבנתי אותה-הובלנו ב90 נקודות, כשלסלית'רין בכלל הניקוד היה אפס כי כל הזמן תפסתי את שני הקוופלים, שעפו אלי במהירות.

"ייייישששששש!!!"-נשמעה צרחה חזקה מאמצע המגרש.הסתכלתי לשם במהירות.הארי ישב על המטאטא, מחזיק את הסניץ' בידיו.

"הארי פוטר תפס את הסניץ'!גריפינדור מנצחת את סלית'רין בניקוד בהובלה של 240 נקודות!"-צרחה פולומנה לאבגוד מרבנקלו, הקריינית של המשחק.

נשמעו צרחות בכל רחבי המגרש.ירדתי למטה.החבר'ה מגריפנדור רצו אלי במהירות.הרימו אותי למעלה בצרחות "ביל המלך!ביל המלך!".טבעתי באושר.עכשיו טום  יעזוב אותי סוף סוף בשקט.עכשיו אני באמת אחד מהבנים הכי מקובלים בגריפינדור.עכשיו רק בסלית'רין שונאים אותי.עכשיו ג'רי יזהר יותר עם המילים שהוא אומר.עכשיו באמת הכל יהיה טוב.חסר רק משהו אחד-הרמיוני.

הסתכלתי הצידה.גם את הארי הרימו וגם לו צעקו באוזן.היתה לו הבעה מוזרה על הפנים.אפשר היה לנחש שהוא רוצה לברוח מהם, הוא רצה שיעזבו אותו סוף סוף בשקט.

אבל אני לא רציתי שיעזבו אותי בשקט.רציתי שיצרחו יותר ויותר, שיצרחו עד שהאוזניים יצאו מהמקום מרוב צעקות.רציתי שימשיכו לצעוק "ביל המלך!ביל המלך!".רציתי שהם ימשיכו להחשיב אותי אלוף.פשוט לא רציתי שיפסיקו.

בלי לשים לב, שקעתי בחלומות.

בחור בן 18, עם פנים ממש דומות לשלי, עמד על מרכז של במה והחזיק מקרופון בידיו.ממש לידו היה בחור שנראה ממש כמו טום, רק יותר בוגר.הוא היה עם גיטרה חשמלית.מהצד השני של הבמה עמד עוד בחור ובידיו גיטרה באס.הוא נראה לי מוכר.פתאום נזכרתי מי הוא-זה היה גיאורג ליסטינג, קפטן קבוצת הקבידיץ' של האפלפף.לפתע הבחנתי בדמות שנמצאת בחלק האחורי של הבמה.היא ישבה מאחורי מערכת תופים ענקית.נדהמתי למראה עיני-זה היה גוסטב.הוא נראה יותר מבוגר, יותר אמיץ.הוא גם היה ללא משקפיים.הסתובבתי.היה שם קהל של אלפים על אלפים של בנות.ידיהן של כולן היו מונפות למעלה ופיותיהן פתוחים.

לפתע הבחנתי שכל הדמויות נצצו בצורה מוזרה.מין זוהר לבן ומוזר.התקרבתי לדמות שהיתה דומה לי ונגעתי בה.היא היתה קפואה לגמרי.על האצבע שלי נזלה טיפת מים קטנה וקרה.

'זה קרח!'-נדהמתי לגלות.

כל הדמויות היו קפואות במקומן, מכוסות בקרח.

כנראה היתה פה הופעה של הלהקה הזאת שעל הבמה.כנראה כל אלפי הבנות שהיו שם צרחו לפני שקפאו לחלוטין...

"אווח!"-התעוררתי ממכה חזקה בראש.

גיליתי שהועפתי לתקרה ביחד עם הארי.הוא לא נראה שמח במיוחד מכל התהלוכה הזאת.

הנה היתה כבר הדלת לחדר המדרגות שהובילו לסלון גריפינדור.סוף סוף הורידו אותי ואת הארי, למרות שהמשיכו לצעוק.

וכך אנחנו, במרכז כל התהלוכה הענקית הזאת בבגדים אדומים עם אריות זהובים, סוף סוף הגענו עד הסלון.

"עכשיו הולכים לחגוג עד הבוקר, מחר לא לומדים"-לחש לי רון באוזן.

נבהלתי וקפצתי ממקומי.

בקושי מנעתי את עצמי מלהגיד 'מאיפה צצת?!'.

לפתע נשמעה צעקה ממרכז החדר:"הי, חברה, הבאתי מלא-מלא ויסקי!!"

 

~~~~~~~~~~~~-~~~~~~~~~~

די קצר, אבל לעיניין ;)

אז יאללה 15 תגובותישנס פרק 6 :)

נכתב על ידי הכותבות||סיפורי TH , 18/6/2008 20:31   בקטגוריות ביל קאוליץ, Tokio Hotel, טום קאוליץ, טוקיו הוטל, מוזיקה, סיפורי טוקיו הוטל, סיפורים בהמשכים, רוק, סיפרותי  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פרידה+פרידה=שיכחה||וואנשוט


monika-monika.blog.cz // (c) Monisek monika-monika.blog.cz // (c) Monisek monika-monika.blog.cz // (c) Monisek

קבלו וואנשוט ממש יפה שהכנתי יחד עם חנווש :)

יצא דווקא וואנשוט די טוב ;)

ואני עובדת במקביל גם על שני וואנשוטים מקסימים עוד יותר מזה (אל תדאגו, בסיפור עצמו אני משקיעה יותר )

אני בטוחה שלא תיראו אותם בזמן הקרוב ._.

אל אתם בטוח תאהבו אותם ;)

אז יאללה מספיק לחפור וקבלו את הוואנשוט:

פרידה+פרידה=שיכחה

"ביל למה לא אמרת לי שאתם נוסעים לסיבוב הופעות של 3 חודשים?!"-צרחה ג'יני לשפורפרת

"כי כך!!את לא מבינה שרציתי רק לטובתך ואת זוכרת טוב מאוד שלקחת את זה קשה בפעם הקודמת!"-רתח ביל

"ועכשיו אני אקח את זה קשה יותר!!"-ג'יני צרחה כל כך חזק שביל הזיז את השפורפרת 10 סמטימטר מהאוזן ועדיין שמע את הצרחה ממש חזק.

"הי ג'יני תרגיעי רק רציתי שלא תיקחי את זה קשה.."-התחיל ביל בקול חלש.

"וכל פעם תגיד לי כך?!הא?!זה כך כבר המון זמן!אני בכלל לא מאמינה באהבה ממרחק!"-ג'יני המשיכה לצעוק בקולי קולות

"אז את מתכוונת להגיד ש.."-התחיל ביל בקול רועד

"כן, אנחנו נפרדים וזה ס-ו-פ-י!ואני גם לא מתכוונת לחזור אליך!"-צעקה ג'יני וטרקה לביל בפרצוף.

לאחר שבוע וחצי:

ג'יני עמדה על הגשר, מסתכלת על נהר הסיין.השעה היתה כבר חצות.אורות הפנסים השתקפו במים השחורים של הנהר.פה ושם עברו אנשים בודדים, לפעמים אפילו זוגות מאוהבים.נשבה רוח קלילה, רוח אביבית.פריז הלילית הציגה את תפארתה לכולם, חוץ מג'יני.

הדמעות נפלו אחת-אחת על האבן הקרה.ג'יני הביטה בנהר המתפתל מתחתיה.מבטה היה עצוב ומתוסכל.

'למה זה קורה דווקא לי?!מה אני, עז?!'-חשבה ג'יני

היא ירדה מהגשר, מטיילת בפריז הלילית.היא עברה בין סמטאות ורחובות ראשיים, בין מועדונים ומסעדות יוקרה.

לפתע היא הבינה שבל מקרה הם לא יחזרו, שאולי היא אפילו לא תראה אותו יותר.היא לא צריכה לבכות עליו כל החיים.שבוע וחצי בהחלט הספיקו לה מעל הראש.

היא מחתה את הדמעות מפניה, מעיפה מעצמה את כל העצב והדיכאון שהצטברו בתוכה בזמן האחרון, ליתר דיוק בשנתיים האחרונות בהן היא היתה חברתו של ביל.

ג'יני נכנסה לאחד מהמועדונים המפורסמים בפריז, מחייכת חיוך מתוק.

לאחר חודש:

"בי מאמי"-אמרה ג'יני במתיקות, מנשקת את פייר ונכנסת לדירתה ,היא שמחה כי הכירה חבר חדש אבל למען האמת כבר שכחה מביל,זאת אומרת לא שכחה בלב היא שכחה בראש.

ביל נכנס לסוויטה מותש ועייף ,בחדר כבר חיכה לו טום מאורגן ולבוש פיג'מה צבעונית צופה בטלוויזיה להנאתו .ביל אומנם היה עמוס מזוודות כבדות אבל את טום זה לא עניין והוא המשיך לצפות בטלנובלה המרתקת ולאכול פופקורן.ביל פשט את המזוודות מעלו מחכה בקוצר רוח לקטרנות של אחיו בקשר למה קורה עם ג'יני ,הוא רצה כל כך לפרוק את לבו לאחר הנסיעה,כי ידע שלא יהיו לו הזדמנויות נוספות לספר לטום מה קורה.

"טום ,שמע כבר הרבה זמן אני מנסה לדבר איתך על הנושא הזה ואתה לא מקשיב ,ג'יני נפרדה ממני לפני שנסענו. "

"אוהו ,ביל נתקף חרדה !! מסכן קטן..אמא תכין לך כוס תה " צחק טום.

"דיי ,זה לא מצחיק !" צעק ביל.

"אל תדאג " אמר טום על מנת לנחם את ביל ,אך זה לא הצליח לו .וביל,המשיך להיות מאוכזב ומלמל בעצב לעבר טום : "איזה מין אח "

אך למזלו טום לא שמע .

ביל היה לבדו ואיננו הפסיק לחשוב על ג'יני .

ביל החליט שכדי שיוכל לשכוח את ג'יני הוא ילך סוף סוף להתעמל מעט ולפתח את הכושר הגופני שלו. הוא הלך למכון כושר כל יום ביומו .יום אחד שבא ביל חייכני ונמרץ מלא אנרגיות הוא ראה נערה יפיפייה ,כמובן שהתאהב בה ,אך לצערו הרב היה לידה בן זוג וגם הוא לא נראה רע .ביל בא אליה התחיל לדבר איתה בזמן שמנסה איכשהו להרחיק ממנה את בן הזוג ,למזלו גם היא התאהבה בו וזרקה את בן זוגה .הם התחילו לצאת למועדונים ,מסעדות .

ודווקא היא לא הייתה כזאת רעה אלה תמימה ועדינה ..ביל ידע שאיננה יכולה לפגוע באיש.

-

ג'יני ישבה בביתה וקראה את העיתון של הבוקר בעיתון נכתב :"ביל קאוליץ מצא חברה חדשה.ידוע לנו כי קוראים לה מאי.ראיון בלעדי עם כוכב הרוק המפורסם!"

ג'יני התמלאה קנאה ,היא עדיין אהבה את ביל למרות שנפרדה ממנו .בעודה קוראת את עיתון הבוקר והכתבה המסעירה החליטה ג'יני ללכת לביתו של ביל לנסות להחזירו אליה .

היא יצאה מביתה, מתקדמת אל המלון בו ביל גר.היא עלתה לקומת הסוויטות, מצאה את החדר ודפקה בדלת.

" מי שם ?" צעק ביל והסתכל בעינית ,ביל ראה שזו ג'יני ושאל ביובש:

"מה את רוצה ?" אך בעומק ליבו שמח מאוד שהיא הגיעה ופתח את הדלת.

"ביל בבקשה תחזור אליי אני אוהבת אותך ולעולם לא שכחתי אותך "-דמעות עמדו בעיניה.

ביל החליט שהוא חוזר אל ג'יני ולרגע שיחזר את העבר .

ביל חיבק את ג'יני, אך החיבוק זרם במהירות לנשיקה עדינה וממנה לנשיקה צרפתית.

לפתע נפתחה הדלת ומאי נכנסה ,היא הייתה בשוק וכעסה נורא על בגידתו של ביל ועוד יותר קנאה בג'יני,אך מיד סגרה את הדלת ולא אמרה דבר.

ג'יני חזרה לביתה לאחר פגישתה עם ביל שמחה ומרוצה שחזרו להיות ביחד. אך כאשר פתחה את הדלת מאי היתה בפנים.היא כיוונה אליה רובה לחצה על המתג, לוחשת"מגיע לך, זונה."

-

ג'יני התעוררה בחדר לבן לגמרי, על מיטה בצבע ירקרק.היא היתה מחוברת למכשירים רבים שכל הזמן ציפצפו.היא ראתה במטוששטש.

"היא מתעוררת!"-נשמע קול לא מוכר מקצה החדר.

הדלת נפתחה בחוזקה ומישהו שנראה מוכר לה פרץ לחדר בסערה.

"ג'יני, התעוררת!!"-הוא צעק בקול נרגש.ג'יני מיד זיהתה בקול זה את קולו של ביל.

"בייל..מה קרה לי?"-אמרה בקול חלש.
"תשמעי ,מאי ירתה בך..." אמר ביל בקול מהסס מעט.

"המנוולת הזאת ..שתלך ל .... "

"די !די ג'יני כבר הכניסו אותה לכלא אין לך ממה לפחד ....נפרדתי ממנה ואני לעולם אבל לעולם לא אחזור אליה"אמר ביל .

ג'יני הרגישה הקלה .

לאחר חודשיים:

ביל וג'יני ישבו במסעדה יוקרתית במרכז פריז.הקירות, השולחנות, הריצפה והרהיטים היו בגווני אדום-זהב.היתה תאורת נרות.ריח ורדים עמד באוויר ועשה הרגשה נעימה.

לפתע ביל הוציא מהכיס קופסה אדומה, משובצת לבבות מאבן יוקרתית.הוא פתח את הקופסא, מגלה את הטבעת המקימה ששכנה בפנים.היא היתה עשויה זהב לבן ובמרכזה היה יהלום יפהפה בצורת לב.

"ג'יני, האם תינשאי לי?"-שאל ביל בקול קצת מהסס.

"כמובן!"-ענתה ג'יני בהתרגשות.

היא קפצה על ביל, חיוך ענק פרוש על שפתיה.

"עכשיו אנחנו באמת לא ניפרד לעולם.."-לחש ביל, מחייך גם הוא.

-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~

יצא די רדוד, אבל יפה :)

יאללה 15 תגובות ופרק 5 של לחישות, ובלי שום וואנשוטים שיפריעו באמצע



נכתב על ידי הכותבות||סיפורי TH , 12/6/2008 16:44   בקטגוריות Tokio Hotel, ביל קאוליץ, טום קאוליץ, טוקיו הוטל, מוזיקה, סיפורי טוקיו הוטל, סיפורים קצרים, רוק, סיפרותי  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לחישות||פרק 4


   

הי לכולם!!

הגיע פרק 4 ;)

הוא די קצר והוא פרק מעבר אבל אתם פשוט ת-מ-ו-ת-ו על פרקים 5 ו6 (במיוחד לאה) (מוחעחעחעחעחעחעחע)

אז קבלו אותו במחיאות כפיים סוערות:

פרק 4

יצאנו מהכיתה לאחר השיעור של מקגונגל.היה ממש מצחיק-העכבר של רון נעשה כחול עם כתמים כתומים וחומים, ולהארי העכבר גדל למימדי ענק.

הלכנו מצחקקים בצד המסדרון.כל המבטים הופנו אלינו.אבל עדיין המשכתי לצחקק-אי אפשר להרגע במשך הרבה זמן אחרי הפאשלות של הארי ורון.עדיין-איך אפשר להרגע אחרי שראית עכבר כחול עם כתומים ועכבר מגושם במימדי ענק?!

"לעזעזל, אני כזה אידיוט!"-לפתע צעק הארי, כשכבר היינו קרובים לדלת של סלון גריפינדור.

"מה קרה?"-שאלתי בקול מודאג.

"עוד שבועיים המשחק בקבידיץ' נגד סלית'רין ולנו אפילו אין קבוצה!שכחתי שאני הקפטן!"-אמר הארי בקול אירוני

"אז תעשה בחינות היום בערב"-הציע רון בקול רגוע, כאילו שאצלו מצבי לחץ זה שגרתי

"רעיון טוב"-אמר הארי, נרגע במקצת

"מה יש לכם מהקבידיץ' הזה?!שנה הבאה יש לכם את המבחן האחרון והכי חשוב שלפיו תוכלו לבחור מקצוע!אם תהיו עסוקים רק בקבידיץ' הזה שלכם בסוף תקבלו ציון נמוך במבחנים ואז תסבלו אחר כך כל החיים!"-הטיפה הרמיוני

"איכשהו, זה לא כל כך מעניין אותי כל ההטפות שלך"-אמר רון ופיהק

"יום אחד, עוד תיהיה לי הזדמנות לומר 'אמרתי לך!'.נראה מה תגיד אז."-אמרה הרמיוני והתרחקה מאיתנו.

"למה אתה כל הזמן רב איתה?!"-שאלתי אותו

"לא יודע..היא סתם מעצבנת"-אמר רון

"יאללה בואו נלך לתלות שלט על הבחינות"-הזכיר הארי

"וואי באמת שכחתי..יאללה בואו"-נזכרתי.

ברגע שתלינו את ההודעה ישר כל החברה התחילו להתלהב.הבנתי שאנחנו לא הולכים לישון מוקדם באותו יום.

הערב ירד מהר יותר ממה שציפיתי.סליזנורט שוב שיבח את הארי, סנייפ שוב צרח עלי, אך לא היה לי כל כך איכפת.יותר היה איכפת לי שהרמיוני לא התקרבה אלינו כלל ובמקום זה פיטפטה על נוויל ופולומנה כל היום.

לפני שירדתי לאימון, ג'רי הספיק לתפוס אותי.

"הי, ביל, גם אתה הולך לאימון?"-שאל בהסתקרנות יתר, או ליתר דיוק התחנפות.אני בטוח שהוא רוצה גם להיות חבר של הארי, קפטן הקבוצה.

"כן, אז?!"-עניתי באדישות.כבר נמאס לי מג'רי הזה, יום אחד הוא מציק ומלגלג ויום אחר הוא מתחנף אליך.

"איכשהו, ממש לא ניראה לי שיקבלו אותך"-אבל בקול נעלב.

"ואני גם לא רוצה"-צחקתי לו בפרצוף והלכתי בצעדים מהירים אל המגרש הענק של הקבידיץ'.

היו של מלא מלא תלמידים מכל השנים, אפילו מהשנה הראשונה באו הילדים לצפות בבחירות של הקבוצה.היה נדמה כי כל גריפינדור התאספו שם.

הבחירות לקבוצה עברו מהר, ונבחרו כל השחקנים חוץ מהשוער.

"הי ביל, למה אתה לא נבחן?"-הארי שאל אותי

"לא יודע, אני לא בטוח שאני כזה טוב בקבידיץ'.."-ניסיתי להתחמק

"קדימה, בוא, אל תפחד, השער לא ינשוך אותך"-אמר הארי בהומור

"טוב נו.."-הסכמתי בלית ברירה

"אל תדאג, יהיה בסדר"-אמר הארי וטפח על שיכמי.

"אני מקווה.."-אמרתי בהיסוס

התקדמתי אל מרכז המגרש, עולה על המטאטא.עליתי לאוויר.נשבה רוח קלילה ונעימה.טסתי במהירות אל עבר השער.זו הייתה הרגשה כל כך טובה..ממש כאילו שאני גם רוח ואני מנשב באוויר הקריר.

ג'יני זרקה לעברי את הקוופול הראשון.הוא טס במהירות לצד שמאל שלי.בלי שום בעיה טסתי אליו ותפסתי אותו.כאילו שזה דבר יומיומי לתפוז קוופלים.

"וואו!"-נשמעט צעקות מלמטה, אליהן אפילו לא שמתי לב

פינס זרק אלי עוד קוופל, שגם אותו תפסתי בקלות רבה.כך נימשך עוד כ-10 דקות שבהן זרקו עלי המון פעמים את שני הקוופלים ואני אף פעם לא החמצתי.

"וואו!!ביל, אתה פשוט השוער המושלם!ברכותי, אתה בקבוצה!בוא, תרד"-הכריז הארי בקול מאושר

כולם הריעו חוץ ממקלגן השוויצר מהשנה השביעית שלא הצליח להתקבל לקבוצה בגלל שהוא רק צורח על כולם במקום לשחק.

לאחר שירדתי, גלים של חבר'ה מגריפינדור הרימו אותי ואת שאר חברי הקבוצה על ידיהם והחלו לסחוב אותנו ברחבי המגרש.

"אז הולכים לקרוע את סלית'רין לגזרים??"-צעק הארי

"כן!!!!!!!"-כולנו צעקנו.

הרי לכסח את סלית'רין זה חלום של כל אחד מגריפינדור, אפילו של ג'רי.

"הי, חבר'ה, עכשיו כבר שבע וחצי אז בואו נמהר להגיע לסלון שלנו לפני שמונה או שפילץ יעשה לנו פוגרום חבל על הזמן!"-נשמע קול מבוהל מאחד הקצוות.

"מהר, מהר!"-האצנו זה בזה, רצים לעבר סלון גריפינדור.רק זה היה חסר לנו-לפגוש את פילץ או את החתולה שלו מיסיס נוריס, שכל אחד בהוגוורטס מצטער הרבה יותר מפעם אחת שהוא לא בעט בה.

הגענו לסלון בשבע חמישים, מתנשפים ומזיעים.היינו כולנו שמחים.היה רעש בלתי יתואר, כולם רק דיברו ודיברו.

"הי, כולם להקשיב!"-ניסה הארי לצעוק יותר חזק מכל הרעש, מה שהצליח לו בקלות רבה (ואין לי גם מושג איך)-"ממחר יש אימונים כל יום בחמש בצהריים!ברור שאם אתם רוצים שסלית'רין ינצחו אותנו השנה אתם מוזמנים לא לבוא לאימון, אבל איכשהוא לא נראה לי שמישהו רוצה את זה"

הלכתי לישון מאושר.

'כן, עוד שבועיים יגיע היום הגדול בו נראה אם אנקום בטום או שהוא ירסק אותי'-חשבתי לעצמי, נרדם עם חיוך על הפנים.

 

-~-~-~-~-~-~

נו איך??

ביל אלוף הקווידיץ' XDXDXD

רק יש לי שאלה קטנה-למטאטא המעופף קוראים מטאטא מעופף?  (קראתי את 7 הספרים ברוסית )

אם לא אז תתקנו אותי ;)

יאללה עפתייי


נכתב על ידי הכותבות||סיפורי TH , 5/6/2008 16:54   בקטגוריות Tokio Hotel, ביל קאוליץ, טום קאוליץ, טוקיו הוטל, מוזיקה, סיפורי טוקיו הוטל, סיפורים בהמשכים, רוק, סיפרותי  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





14,646
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , יצירתיות , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להכותבות||סיפורי TH אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הכותבות||סיפורי TH ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)