לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  הכותבות||סיפורי TH

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2008    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

7/2008

כבר לא אוהבת||וואנשוט


   

היי כולם!!!!!

כפי שאתם רואים לבד, לא עידכנתי כבר מלא-מלא זמן S=

ויודעים למה??

כי המוזה שלי מתה.מתה.

ברור שאם אתם רוצים פרק בן 8 שורות אז בבקשה, אבל איכשהו לא נראה לי שמישהו ירצה את זה ._.

אני נכנסתי לבלוג כמה פעמים ביום, והיו לי ייסורי מצפון קשים על שלא שמתי פרק ואפילו לא עידכנתי..

אז לקחתי את כל מה שנשאר מהמוזה שלי ורשמתי וואנשוט D=

ואני חייבת תודה ענקית למיי כמיכל רומנס על שהועילו בטובם לתת לי שאריות מוזה לוואנשוט הזה ;)

אז יאללה, תדליקו את השיר המתאים ותקראו את הוואנשוט ^.^

 

כבר לא אוהבת

קייט ישבה על ספתר העור הלבנה החדשה שלה, מחזיקה בידיה את הטלפון הסלולארי שלה בידיים רועדות.

'למה הוא לא מתקשר?'-היא תהתה-'הוא פשוט לא יכול לשכוח שהיום אנחנו 3 שנים יחד!'

למרות שאצלו כבר חצות, הוא עדיין לא התקשר.

דמעות החלו לזלוג מעיניה הכחולות והצלולות של קייט.היא התחילה להיזכר בהכל...

*ת.פלאשבק*

הם ישבו על הספסל, מתנשקים, כאילו שאין מחר.

"אתה לא תעזוב אותי יותר, נכון בילי?"-שאלה קייט בקול מתוק

"כמובן, מאמי שלי, אנחנו ניהיה יחד לנצח..."-ענה ביל בקול עדין

"החיים היפים"-מלמלה קייט

*ס.פלאשבק*

והינה, 3 שנים אחרי זה, קייט בת ה-22 ולא בת ה-19, עצובה ולא מאושרת, יושבת לבד על הספה ולא עם ביל ספסל...

הזכרונות היו הרבה יותר טובים ומתוקים מהמציאות.שבועיים לאחר אותו מחזה על הספסל ביל נסע לסיבוב הופעות של חצי שנה.למרות שדיברתם בטלפון כמעט כל יום, זה לא היה אותו הדבר.

הרבה פעמים ביל היה כל כך עייף אחרי ההופעות שכל מה שהיה יכול להגיד לה זה 'אוהב אותך' בקול ישנוני ועייף.

היו אפילו פעמים ששבועות ארוכים הם בכלל לא דיברו.והפפאראצי המשיכו לרדוף אחרי קייט גם כשביל היה רחוק במיליוני קילומטרים משם.

קייט הרגישה איך האהבה שלה לביל קטנה וקטנה וקטנה...היא כבר לא אהבה אותו כמו שאהבה אותו פעם.

היא החלה לחפש את הטלפון של ביל בפנקס הטלפונים שלה.

'אומייגאד אפילו את הטלפון שלו שכחתי מרוב שלא דיברנו'-נדהמה קייט

לאחר חיפושים ארוכים היא מצאה את המספר של ביל והקלידה אותו באצבעות רועדות על מסך הטלפון שלה.

היא חיקתה הרבה זמן עד שקולו המוכר של ביל ענה לה.

"ביל?"-שאלה קייט בקול חושש

"קייט?!למה בשעה כזאת??הערת אותי!"-רטן ביל

"כי יש לי סיבה טובה מאוד לכך"-אמרה קייט בקול קר

"איזו סיבה בדיוק אמורה להעיר אותי באמצע הלילה וכשרק היתה לנו הופעה ענקית..."-לא הספיק לסיים ביל

"אתה בכלל זוכר איזה יום היום?!הא?!בעצם זה כבר היה אתמול, עכשיו כבר הרבה יותר מאוחר מחצות!"-התחילה להתרגז קייט

"אמ..איזה יום בדיוק??אתמול היה יום רגיל!"-אמר ביל בקול תמים

"יופי, עוד לא זוכר!לאמ זוכר המניאק!"-צרחה קייט

"וממתי עד קוראת לי מניאק?!"-אמר ביל בקול עצבני

"מאז שאתה שוכח את היום שבו אנחנו 3 שנים ביחד!!!זה מה!!"-קייט כמעט התפוצצה מכעס

"אומייגאד איך יכולתי לשכוח?!"-מלמל ביל בקול אשם

"בקלות, כפי שאתה רואה!"-קייט לא נרגעה

"לא, תביני, קייט...."-התחיל לנסות למצוא הסברים ביל

"מה להבין, שאתה כבר לא אוהב אותי?!?!"-צרחה קייט לשפורפרת

"אני?!לא אוהב אותך?!מה פתאום!"-אמר ביל

"פשוט שאני כבר לא אוהבת אותך!!"-צעקה קייט את מה שרצתה להגיד לביל, למרות שהיא לא חשבה שהיא תצתרך לצרוח לו את זה בפרצוף.

ביל קפא במקומו.הטלפון נפל על הריצפה ונשמע קול חזק של חפץ שנישבר.

הוא לא יכול היה להאמין שקייט כבר לא אוהבת אותו.הוא ניסה למצוא תירוצים, עך זה היה חסר תועלת-הוא ידע טוב מאוד שזה היה בגללו.

לפתע טום נכנס בסערה לחדר.

"מה קרה?מה זה כל הצרחות האלה?"-שאל טום

"קייט..היא..היא לאאוהבתאותייותר"-מילמל ביל במהירות.

"מה?!"-נדהם טוםשהצליח להבין את המלמול של ביל

"והיום..זאת אומרת אתמול..זה היה היום שבו היינו כבר 3 שנם יחד אבל שכחתי לגמריי ולא התקשרתי אליה בכלל.."-אמר ביל בקול אשם

"ומה, היא אמרה שהיא לא אוהבת אותך יותר רק בגלל זה?!"

"לא..תקשיב"-אמר ביל וסיפר לטום את כל מה שנאמר בשיחה

"אומייגאד"-אמר טום

"אבל את האמת, גם אני כבר לא אוהב אותה כמו שאהבתי פעם, אבל עדיין, עוד איכשהו אהבתי אותה..."-אמר ביל

"אחרי הסוף תמיד יש התחלה חדשה, למרות שהפרידה היא קשה"-אמר טום בקול מעודד.

"טוב זה נכון...ומי יודע, אולי אני אפגוש את האחת שלי ממש בקרוב?"

-~-~-~-~-~-~-~-~

די קצר, לא??

אבל עדיין נראה לי שאהבתם אותו ^.^

עכשיו אני שמה אולטימטום 15 תגובות D=

ויודעים למה??

כי אני יודעת שייקח לכם להגיע ל15 תגובות ועד אז אולי יקום לתחיה אחוז אחד מהמוזה שהיתה לי פעם XD

אז יאללה, גיבוווווווו

33333333>


 

עריכה 31 ליולי 19:31

היי שוב לכוווולם D=

היום (בגלל ייסורי מצפון ._. ) רשמתי עוד כמה שורות לפרק כך שזהוא כבר כמעט עמוד בוורד ^.^

כך שאני אסיים אותו בזמן הקרוב (גם אם הוא יהיה קצר מהרגיל-לא נורא, העיקר שהוא יהיה XD), כך שתצפו לפרק

בכמה ימים הקרובים (יום ראשון זה היום האחרון ביניהם) D=

אז יאללה זזתיי לרשום עוד כמה שורות (ולהקפיץ בישרא)

C YA

נכתב על ידי הכותבות||סיפורי TH , 22/7/2008 11:43   בקטגוריות Tokio Hotel, ביל קאוליץ, טום קאוליץ, טוקיו הוטל, סיפורי טוקיו הוטל, מוזיקה, סיפורים קצרים, רוק, סיפרותי  
34 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לחישות||פרק 7


(100x100, 27Kb) (100x100, 20Kb) (100x100, 22Kb)

היי לכווולם!!  D=

אני ממש מצטערת שכבר 9 ימים שאין פרק, אבל הכל בגלל שלא היה לי מוזה..

אבל היום לאה המקסימה באה אלי וביחד רשמנו פרק אחד האלופיים ;)

בפרק הקודם היא רשמה איזה שני משפטים, אבל פה בלעדיה לא היה איזה יותר מחצי פרק ._.

ואתמול השתתפתי בתחרות בהתעמלות אומנותית וקיבלתי מקום שלישי D=  יופייייידוווווווו

אז יאללה הפסקתי לחפור והינה הפרק:

קמתי במהירות ולבשתי את הבוקסר שלי שהיה זרוק על הרצפה בפינת החדר.לאחר מכן הוצאתי ג'ינס זרוק וחולצה שחורה עם קשקושים לבנים מהארון.זה היו הבגדים הבאמת קוליים היחידים שהיו לי.כמובן שלא שכחתי לשים את הגלימה השחורה שהיתה כל התלבושת של 'הוגוורטס'.

'לזכור לקנות בחופשה הקרובה עוד בגדים נורמאליים, ובמיוחד סקיני ג'ינס'-חשבתי לעצמי.רגע, סקיני ג'ינס?!ממתי אני אוהב את זה?!מאז שאני זוכר את עצמי סקיני ג'ינס הגעילו אותי!מוזר..

התלבשתי במהירות, מתקדם כבר אל דלת היציאה.משכתי את הידית, אך הדלת נשארה במקום.לאחר עוד נסיונות כושלים לפתוח את הדלת עם הידים פשוט הוצאתי את מקל הקסם שלי ולחשתי אלהמורה.הדלת נפתחה ברעש חריקה חזק.

"בוקר טוב"-שמעתי קול עדין מכיוון המיטה שלי.

הסתובבתי במהירות וראיתי איך לבנדר קמה מהמיטה.הסתובבתי בחזרה אל הדלת.בהחלט לא רציתי לראות את לבנדר מתלבשת.עמדתי בטיפשות מול הדלת כדקה וחצי.פתאום הרגשתי איך ידיים רכות ונעימות עוטפות אותי.

הסתובבתי אל לבנדה, טובע עמוק בתוך עיניה הכחולות.איך לא שמתי לב קודם עד כמה שהיא יפה?איך?!

היא התקרבה אלי יותר.הרגשתי את נשימותיה החמות על פני.היא עצמה את עיניה, מנשקת אותי בעדינות.זרמתי עם הנשיקה, מתענג מכל רגע ורגע.במהירות הנשיקה הקטנה והעדינה הפכה לצרפתית לוהטת במיוחד.

היה נדמה לי שעבר נצח שלם עד שהתנתקנו.בלי כל מילים, החזקתי את ידה.כך, מחזיקים ידיים, יצאנו מהחדר וירדנו במדרגות עד שהגענו לסלון גריפינדור.לגמרי שכחתי שראשי כואב בצורה נוראית, בכלל לא שמתי לב אליו.

התיישבתי על אחת הספות, מושך אחרי את לבנדר.קירבתי את פני אל פניה, מנשק אותה בלהיטות.שוכח לגמרי שבטח איזה חצי מכל תלמידי גריפינדור רואים אותנו.מתרכז רק בלבנדר, בלי כל בושה.

"בייייייייל!!!!!!"-צרחה חזקה גרמה ממני להתנתק מלבנדר.

הרמיוני עמדה מולי עם פנים אדומים מכעס.

"מה?"-שאלתי בתמימות

"מה 'מה'?!אתה מתנשק פה מול איזה 50 אנשים, ואתה עוד שואל 'מה'?!"-צרחה בפנים כעוסות

"וזה אמור להפריע למישהו?"-שאלתי בטון מתנשא

"יש פה ילדים קטנים בני 11, איזה חינוך אתה נותן להם כך, הא?!וגם לי מפריע שידיד טוב שלי מתנהג בצורה כל כך חסרת אחריות!"-המשיכה לרתוח הרמיוני

"נשיקות חינוכי בדיוק כמו לצחצח שיניים כל יום! וחוץ מזה אני לא ידיד טוב שלך!"- נבחתי עליה

"אז גם אני לא!"- צרחה הרמיוני וברחה למגורי הבנות.

לפתע לבנדר קמה מהספה ומשכה אותי אחריה.היא הלכה אל היציאה מהסלון, לא עוזבת את היד שלי.הלכתי אחריה, סומך עליה שתוביל אותי למקום טוב ונעים.כך הלכנו ביד מסדרונות עד שהגענו לקומה ועצרנו ליד קיר ריק.

"תחשוב בלב שאתה רוצה להגיע למסיבה בלתי נשכחת על חוף הים"-הורתה לבנדר ועצמה את עיניה.

עצמתי את עיניי והפכתי את המסיבה על חוף הים למטרה העיקרית שלי.

כשפתחתי את עיניי, נדהמתי לגלות שיש דלת בקיר הריק.לבנדר פתחה את הדלת.

"אתה רואה את הדלת?"-היא שאלה

"כן"-עניתי בפשטות, נכנס אחריה לתוך החדר.

הלסת התחתונה שלי נפלה עמוק עמוק למטה.הייתי בחוף ים טרופי קסום.

'הלוואי שהיה לי עכשיו בגד ים'-חשבתי לעצמי.מיד על החול לידי הופיע בגד ים לבן עם פסים שחורים ואפורים בצדדים.הסתכלתי על לבנדר.ממש לידה הופיע בגד ים ביקיני בצבע תכלת עם פסים צהובים דקים.

לבשתי במהירות את בגד הים, ידעתי שאין לי מה להתבייש בפניה.גם היא התלבשה מולי במהירות, מחייכת אלי חיוך מתוק.

שנינו רצנו לתוך המים, צועקים ומשתוללים.המים היו חמימים ונעימים, קרני השמש ליטפו אותנו.היום נראה פשוט מדהים.

השפרצתי קצת מים על לבנדר

"הי!"-אמרה לבנדה וגם השפריצה עלי.השפרצתי עליה בחזרה.

בסוף זה הפך לקרב השפרצות מלא בצחוק.

החלק העליון של בגד הים של לבנדר נפל, בהתחלה זה היה רק חוט הקשירה שהשתחרר קצת, ואז הכל נפל. היא לא שמה לב ובהיתי בה.

"מה?"- לבנדר שאלה בתמימות.

"כלום, כלום..."- עניתי לה והמשכתי לבהות.

"סוטה!"- היא הסתכלה למטה.

"אני סוטה? את שכבת איתי!"- עניתי לה בטון תמים.

"טוב, זה נכון.."- אמרה לבנדר וסומק קל הופיע על לחייה.

"חבל שאני לא זוכר את זה..."- אמרתי לה באכזבה.

"אז בוא נשחזר את זה."- הציעה לבנדר.

'הלוואי שיהיו פה שירותים'- חשבתי לעצמי.

מיד זזו כמה ענפי דקל עד שיהיה אפשר לראות בקתת עץ טרופית.

"ליידיז פרסט"- אמרתי לה.

"נו פרובלמס"-צחקקה לבנדה ויצאה מהמים, הולכת אל השירותים.גם אני יצאתי במהירות מהמים, הולך לצידה בצעדים מהירים.

נכנסנו לאחד התאים בשירותים.הורדתי ללבנדר את החלק התחתון, מנשק בעדינות את צווארה.

לפתע שמעתי טריקת דלת של אחד התאים האחרים.

"שמעת את זה?"-שאלה לבנדר בקול מפוחד

"כן"-עניתי בדאגה

לפתע נשמעו גניחות חלשות של גבר מהתא השכן.

מיד לבשתי את בגד הים ויצאתי מהתא.לבנדה יצאה מיד אחרי, לבושה גם היא בבגד ים (למרות שהוא היה לבוש ברשלנות, אבל את אף אחד זה לא עיניין באותו רגע).

פתחתי את דלת התא ממנו נשמעו הגניחות.קפאתי במקום, מזועזע למראה עיני.לבנדר צעקה בבהלה וגועל.

גיאורג ליסטינג, קפטן נבחרת הקבידיץ' של האפלפף ודראקו מאלפוי עמדו שניהים בתוך התא, עירומים כיום היוולדם.

 

 

נכתב על ידי הכותבות||סיפורי TH , 9/7/2008 19:20   בקטגוריות Tokio Hotel, ביל קאוליץ, טום קאוליץ, טוקיו הוטל, מוזיקה, סיפורי טוקיו הוטל, סיפורים בהמשכים, רוק, סיפרותי  
27 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




  

הי כולם!

ממצב??

הפרק עולה רק עכשיו כי אתם בקושי מגיבים..

מה שכן-כתבתי חלק מהפרק הזה יחד עם לאה השקסיית שהציפה פה כל הזמן עד שישרא נדפק לה, אז היא יכולה להגיב רק מאצלי ._.

אני בטוחה שאתן תמותו על הפרק הזה (אבל קודם תגיבו, כה?) XD

וגם-פשוט אי אפשר להגיד שהוא יצא קצר ;)

אז קבלו אותו במחיאות כפיים סוערות:

פרק 6

כולם התנפלו על אותו נער עם הוויסקי.

"אתה הולך לקחת וויסקי?"-שאל הארי

"אמ..לא יודע.."-היססתי

"למה לא?זה בטח טעים!"-התערב רון

"טוב..נו.."-הסכמתי בלית ברירה

"אל תדאג, כל מה שרע זה רק ההאנגאובר בבוקר.פרד וג'ורג' סיפרו לי"-עודד אותי רון

"ובמה בדיוק אתה מתכוון בהאנגאובר?!"

"לא, לא, ברור שאנחנו לא ניקח כמויות אדירות של וויסקי!"-תיקן רון

"אהה.."-נרגעתי ונינגשתי אל השולחן המרכזי בחדר, עליו היו מונחות כוסיות רבות מספור ואיזה חמש עשרה בקבוקי וויסקי.

"נראה לי שהם קצת הגזימו עם הכמויות.."-לחשתי

"לא נורא, שאחרים ישתו את זה"-לחש לי הארי בחזרה

"נראה לי שיכריחו לשתות דווקא אותנו, הרי בגללנו בכלל עשו את המסיבה הזאת"-לחשתי בדאגה

"אז פשוט אל תשתה"-ענה הארי בביטחון והלך לשבת על אחת הספות.

בלעתי את רוקי, ואמרתי ל"ברמן":"אפשר כוס וויסקי?"

"סליחה, יש לנו רק כוסיות...סתאם, סתאם!"-הפסיק כשראה את הבעת פני

הוא הביא לי כוס לבנה עם סלסול קטן למטה בצבע תכלת בהיר.בחלק העליון הכוס היתה חצי-שקופה.היה בפנים נוזל שקוף וקריר.הסלסול הקטן בצבע תכלת בהיר השתקף בוויסקי. בתוך הנוזל היו שלוש קוביות קרח קטנות ועגולות.

קירבתי את הכוס לפה, לוקח שלוק קטן.מיד הרגשתי מין חמימות כזאת, חמימות נעימה ומענגת, נותנת תשוקה לעוד.

בשניה שתיתי את כל שאר הרכב הכוס.בלי כל היסוס ניגשתי אל השולחן ולקחתי עוד כוס.

"מתכוון להישתכר, הא?רק תיזהר מההנגאובר שיהיה לך מחר, זה באמת לא יועיל ללימודים שלך"-גיחך ה"ברמן"

"לא אני לא.."-אמרתי בשקט, בידיעה שאין לי מושג מה זה הנגאובר ומה זה כבר יעשה לציונים שלי.וחוץ מזה-מי אמר שאני הולך להשתכר?סך הכל רק עוד כוס קטנה וחמודה של וויסקי, ואז עוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת....

"אמ..ביל?על מה אתה חולם?עוד מעט כל הוויסקי ישפך לך לתוך החולצה!"-שמעתי קול דואג מאחורי.

הסתובבתי מיד.גיליתי שהרמיוני עמדה מאחורי.היא נראתה כועסת.לחיי נעשו אדומות תוך שניות אחדות.

"אמ..את..אמ..הולכת להי-להישאר פה ע-עוד?"-גמגמתי

"לא"-ענתה בפשטות

"למה?וויסקי זה טעים.."

"דווקא בגלל זה אני לא מתכוונת להישאר כאן אפילו לא עוד שניה אחת"-קטעה אותי הרמיוני בגסות.היא הסתובבה והלכה בצעדים קטנים ומהירים, עד שנעלמה מאחורי הדלת לחדרי הבנות.

לפתע הכל נעשה מטושטש.הכל התערפל בערפל לבן וקר.הרגשתי שאני קופא.הקור חדר ממש לתוך עצמותי.ניסיתי לזוז, אך לא הצלחתי להזיז אף שריר.

הערפל הסמיך נעשה רדוד, כך שאפשר היה לראות הכל.הייתי שוב באותו אולם קפוא.אך הפעם הכל היה שונה-לא יכולתי לזוז, וגם היה לי קר נורא.

הסתכלתי על עצמי.בהחלט לא לבשתי את חליפת הספורט של קבוצת גריפינדור.הייתי בחולצה שחורה עם קישקושים מוזרים בצבע לבן, סקיני ג'ינס משופשף ונעליים מוזרות עם בד מלמעלה, צבוע במשבצות שחור-לבן.היה רשום עליהן VANS.על הידיים היו לי סופגי זיעה שחורים ולבנים.ביד ימין היה לי מיקרופון.

ואז הכל היכה לי בראש-אני הייתי אותו בחור במרכז הבמה, אותו בחור מוזר, סולן של להקה כולשהיף, בה כל הדמויות מוכרות לי.לטוב-ולרע.לא יכולתי להבין-איך טום בכלל קשור?!הרי הוא שונא אותי, ואני שונא אותו, והקרע בינינו כל כך חזק שזה פשוט ברור שלעולם לא נהיה אפילו מתנהגים באדישות זה לזה, שלא לדבר כבר על להיות ידידים.

פתאום שמתי לב לקיר הנגדי של האולם הענק.היה תלוי שם פוסטר ענקי, בו היו מצוירות 4 הדמויות שהיו על הבמה, כולל אותי ואת טום, כשעמדנו זה ליד זה.מיד נגעלתי מהתמונה.היה רשום שם 'TOKIO HOTEL בהופעה מיוחדת ב29.5.09 בפריז!!מגה-הופעה!'.טוקיו הוטל?!2009?!הכל התערבב לי בראש.הגעתי איכשהו לעתיד-3 שנים קדימה!

ואז, בלי כל הודעה מוקדמת, הרגשתי שאני מתרומם לאוויר, ומתחיל לעוף לשום-מקום.עצמתי את עיניי.הרוח החזקה חבטה ברגלי, אך היא התחלשה עם כל שניה.לא הרגשתי שום דבר מתחתי, רק אוויר, ועוד אוויר, ועוד אוויר...

סוף סוף הרגשתי שאני עומד על משהו, או ליתר דיוק-יושב על משהו.פתחתי את עיניי.הייתי שוב בסלון גריפינדור.ישבתי על אחת הכורסאות בצד, בידיי כוס גדולה מלאה בוויסקי עד סופה.רק איזה 20 חברה נשארו בסלון מתוך כל מי שהיה שם כשהגעתי פנימה.ראיתי מעורפל, והרגשתי שהראש שלי כבד בצורה נוראית.הכל הלך סחור-סחור.לא יכולתי לשלוט בעצמי כלל.לכן, עם הרבה מאמצים לא לעשות זאת, שתיתי את כל הוויסקי שהיה בכוס בשלוק אחד בלבד.

"אולי מספיק לשתות?!בסוף עוד נצתרך לשלוח אותך חמרפאה, ואם נשלח אותך לשם, יגלו שהעברנו להוגוורטס וויסקי, ואז כל הניצחון שלכם היום בקבידיץ' פשוט לא יועיל בניצחון שלנו בתחרות הבית סיפרית!"-שמעתי את קולו המעוצבן של ג'רי של ג'רי, שנשמע מאוד רחוק באותו רגע.

"אבל אני פשוט לא יכול להפסיק.."-התלוננתי בקול חלש וצרוד

"אז פשוט אל תקום יותר מהכורסא וזהו!"-נשמע קול מעוצבן אחד, שלא היה מוכר לי

"טוב.."-עניתי בקול חלש ונמרחתי על הכורסה.

היה נדמה לי שישבתי על הכורסה הזאת שעות על גבי שעות, בלי לעשות כלום.פשוט לראות איך הכל מסתחרר מול העיניים כצורות אדומות מופיעות פה ושם.

לפתע שמתי לב לדמות מטושטשת שהתקרבה אלי יותר ויותר, מתנדנדת מעט.ככל שהיא התקרבה אלי היא נעשתה ברורה יותר ויותר.לבסוף, הבחנתי שזאת היתה לבנדה בראון, הבת הכי מקובלת בגריפינדור.נדהמתי.ממתי היא מתעניינת במישהו כמוני?!הרי היא תמיד הסתכלה דרכי, כאילו שאני אוויר.אבל אז נזכרתי שלא החמצתי אפילו לא כדור אחד היום במשחק נגד סלית'רין, לכן בזכותי ניצחנו את המשחק, ומאז אני בין הבנים הכי נחשבים.

לבנדה הוסיפה להתקרב אלי יותר ויותר...................

-*-***-*-*-*-**-*-*-*-*-**-*-*-*-*-**-*-*

התעוררתי עם כאב ראש נוראי.היה נדמה לי שהראש שלי הולך להתפוצץ, או ליתר דיוק שהוא כבר התפוצץ.

'כנראה זהו ההאנגאובר'-חשבתי לעצמי, פותח את עיניי לרווחה.הרגשתי שאני לא לבד, וגם היה לי נורא צפוף.סובבתי לאט את ראשי אל הצד, מפחד לדעת את האמת.אך היא היתה לפני-לבנדה בראון שכבה לידי, במיטה הלא מי יודע מה גדולה שלי.הבטתי לתוך השמיכה, מקווה לגלות שזה לא קרה.אך לא יכולתי להתחמק מהאמת המחרידה-עשיתי את זה, ועוד עם לבנדה בראון ולא הרמיוני...

 

_~_~_~_~_~_~_~_~_~_~_~_~_~_~_~_~_~_~_~_~_~_~_

נו איך הפרק??

בילי חרמני קאוליץ XDDDDDD

אז יאללה, אני מנמיכה את האולטימטום ל10 תגובות, ונראה אותכן לא מגיבות עכשיו *גבותגבות*

נכתב על ידי הכותבות||סיפורי TH , 1/7/2008 12:43   בקטגוריות Tokio Hotel, ביל קאוליץ, טום קאוליץ, טוקיו הוטל, מוזיקה, סיפורי טוקיו הוטל, סיפורים בהמשכים, רוק, סיפרותי  
33 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





14,646
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , יצירתיות , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להכותבות||סיפורי TH אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הכותבות||סיפורי TH ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)