רז ישראלי כתב ביקורת על כוכב נולד. אורכידיאה הגיב: רז יקירי, אני מכבד את דעתך אבל חולק עליך, לפחות על חלק מדבריך. תגובה אחרת באותו פוסט היא של "מיכל": בסוף יצאת אתה בעצמך מטופש. בדיון אצל בני הגיב אלמנות : אצל טליק, בשנה שעברה, הגיב אלמוני: חח עם מי רבת הפעם? זה לא שלא אוהבים אותך אתה פשוט לא יודע לנהל דיאלוגים בצורה תרבותית נאה דורש נאה מקיים אתה עדין לא יודע מי אני למרות שאתה חושב שאתה יודע (היעדר סימני הפיסוק במקור). בשלושת הפוסטים האחרונים של נונה יש כמות עצומה של שנאה ובוז שמוטחים בה ממישהו שהוא לדעתי אדם אחד שמגיב לה בשלל כינויים.
דוגמאות אלה מראות את מה שכל בלוגר יודע: מגיבים שמזדהים כבלוגרים יכולים להביע דעות מנוגדות ולנהל ויכוח עם בעל הבלוג, אבל יקפידו לשמור על כבודו של מי שהם מגיבים לו ויכתבו תגובה עניינית. מן הצד השני, תגובות פוגעות, מתלהמות ומלאות שנאה יגיעו תמיד בעילום שם. לפעמים ב"ללא שם" מובהק ולפעמים בשם בדוי כלשהו, שלא מאפשר לדעת מי עומד מאחוריהן. כשמישהו מגיב בזהותו כבלוגר הוא יודע שבעל הבלוג יכול להגיע לבלוג שלו ו"להחזיר לו" ואולי זו אחת הסיבות לכך שגם אם יחלוק על הדעה המובעת, יקפיד לעשות זאת בשפה נאותה. כשמגיבים בעילום שם אין סכנה כזאת, ואנשים מרשים לעצמם להתבטא באופן שבחיים האמיתיים לעולם לא היו מעזים.
ישראל לא רק מתייבשת. היא גם הולכת ונעשית אלימה בכל התחומים, והיות שישראבלוג משקף את החברה הישראלית על כל גווניה, והיות שהנייר האלקטרוני סובל הכול והאנונימיות באינטרנט מבטיחה שלא יהיו להתלהמות כזו תוצאות, נאלצים כותבים רבים להתמודד – איש איש בדרכו – עם תגובות נאצה מכוערות. בימיי הראשונים בישרא גם לי הייתה מנאצת. היא קראה אצלי וכתבה לי תגובות פוגעות ונבזיות. בירור קצר והצלבת מידע העלו שזו תיכוניסטית עם בלוג, שעשתה מנוי לבלוג שלי רק כדי שתוכל לרדת עליי. הקפאתי לה את המנוי והבעיה נפתרה.
אני לא מבינה את הצורך הזה להפגין רוע: להציק לילדים חלשים בבית הספר, להיות נבזיים כלפי הבחור החדש בעבודה ולדפוק אותו במשמרות, תנאים פיזיים וכדומה, להיכנס לבית הווירטואלי של בלוגר ולפגוע בו בכוונה. אומרים שמי שמציק ופוגע הוא אדם חסר ביטחון עצמי שכדי לחוש בעל ערך צריך לגמד את האחרים. אולי זה נכון. ייתכן גם שהמנאצים הם אנשים שמאוד זקוקים לתשומת לב. סתם תגובה לא תשים אותם באור הזרקורים, אבל תגובת שטנה תפנה אליהם את זעמם של בעל הבלוג ושל קוראיו, שיענו להם ויתווכחו איתם כדי להראות להם שהם טועים ולהוכיח אותם, וכנראה יש כאלה שזה נעים להם וגורם להם להרגיש חשובים. יכול גם להיות שחלק מהמנאצים מכירים אישית את הבלוגר וזו דרכם הפחדנית לסגור איתו חשבון, ויש כאלה שמפיקים מעין הנאה מזוכיסטית מלקרוא כותב שלדעתם טיפש או משעמם או חופר או כותב שטויות ובמקום פשוט לא לקרוא אותו וכך לא להתרגז מדעותיו, מעדיפים להתנצח איתו כדי להוכיח לו כמה הוא טועה ואולי לחנך אותו בדרך זו.
מבדיקה קצרה שערכתי התרשמתי שהרוב המכריע של המגיבים הם בלוגרים אחרים. יש יחסית מעט קוראים נטולי בלוג (חוץ מאשר אצל בני) ורוב נטולי הבלוג נוטים לא להגיב ומסתפקים בקריאה בלבד. זה אומר שיש סיכוי סביר שאותו "ללא שם" שניאץ אתכם כותב בעצמו בלוג, צמא לתגובות אוהדות ולפרגון בדיוק כמוכם, ובכל זאת הוא ילך, יסתתר מאחורי שם בדוי, יעלים את העקבות שמובילים לבלוג שלו ויתקוף באופן הכי מעליב שיצליח לחשוב עליו.
חכמים אמרו: "ואהבת לרעך כמוך", "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך" ו"טול קורה מבין עיניך".
יהיה תמים מצדי לחשוב שהפוסט הזה ישנה משהו, אבל מותר לי לקוות, לא?
כינוי:
אנג'י
בבלוג זה
בכל הבלוגים
