החיים זה לא פיקניק

יום אחד כשתהיה לי הודעה בתא הקולי באמת תהיה שם הודעה, ולא רק צליל ניתוק.

יום אחד אלך ברחוב ולא אראה מוחטות מגעילות על הרצפה.

יום אחד אני אצא מהרכבת ולא ידחפו אותי כדי להגיע לפניי למדרגות ביציאה.

יום אחד אצליח להיכנס ל-VOD בלי לנתק אותו קודם מהחשמל.

יום אחד אצליח לסיים לבנות את האורווה שלי בפארמוויל.

יום אחד הווליום של הטלוויזיה יפסיק לעלות כשעוברים לפרסומות.

יום אחד הילד שגר לידי יפסיק לדבר עם החברים שלו בצרחות דרך החלון

יום אחד העוזרת שלי תלמד להחזיר את החפצים למקום אחרי שהיא מזיזה אותם.

יום אחד הפוליטיקאים שלנו יחשבו גם על המדינה ולא רק על עצמם.

יום אחד יהיה אפשר לבחור לצפות רק בערוצים רצויים, בלי שידחפו לנו 156 ערוצים מיותרים.

יום אחד ימציאו שוקולד נטול קלוריות.

יום אחד אקבל העלאה במשכורת.

יום אחד יפסיקו לשים לי דואר זבל על הידית של דלת הבית.

יום אחד נציג מכירות יציע לי עסקה משתלמת.

יום אחד אלמד להכין טבית (או איך שכותבים את זה).

יום אחד אמצא את המילים המדויקות והנכונות לענות למי שמעצבן אותי בכוונה.

יום אחד אכתוב ספר.

יום אחד אגיע לירח.

יום אחד אגמל מהאובססיה למספרים עגולים.

יום אחד אסיים את הפוסטים שלי עם פואנטה.

יום אחד יהיו לי תגובות גם בבלוג השני שלי (כן. אני מנסה לעורר רחמים. נלוז. אני יודעת).

אבל עד אז...