החיים זה לא פיקניק

כשהייתי ילדה, או אז בשחר ההיסטוריה, לא היה לי מחשב ולא פלייסטיישן ולא WII ורק ערוץ אחד בטלוויזיה, כך שהייתי צריכה להעסיק את עצמי.
פעם ישבתי ומילאתי טבלאות של ארץ-עיר בכל האותיות, כדי לראות אם יש מה לכתוב בכל הקטגוריות בכל האותיות. משחק שנהגתי לשחק הוא דוקים. היתרון העיקרי בדוקים הוא שאפשר לשחק לבד ולא צריך לחכות שיבואו חברים. משחק אחר שנהגתי לשחק לבד הוא "מלחמה". מכירים?
אם לא, פה יש הסבר.

הקוראים הערניים שמו בוודאי לב לכך ש"מלחמה" הוא משחק לשניים, ואילו אני כתבתי ששיחקתי בו לבד. הכיצד? שיחקתי נגד עצמי. יד ימין נגד יד שמאל. המעניין בסיפור הזה הוא שנהגתי לרמות. את עצמי. מה שאתם שומעים, כלומר קוראים. בהתחלה הייתי אובייקטיבית ולא משוחדת, אבל אחרי כמה סיבובים התחלתי לנטות חסד לאחת משתי ידיי ואז הייתי מרמה קצת כדי שהיא תנצח. למשל, אם בזמן מלחמה הקלף השלישי של היד הפחות אהובה היה 10 והקלפים של היד האהובה היו 3, מלכה ו-5, כדי לא להפסיד מלכה הייתי משנה את סדר הקלפים ככה שה-5 היה השני והמלכה שלישית וכך היד המועדפת הייתה מנצחת. אף על פי שלא סבלתי אז ואינני סובלת גם היום ככל הידוע לי מפיצול אישיות או מהפרעה פסיכיאטרית גלויה אחרת, ואף על פי ששתי הידיים היו שלי וניצחון של אחת מהן היה שווה ערך לחלוטין וחסר משמעות באותה מידה כמו ניצחון של היד השנייה, בכל זאת העדפתי אחת מהן. ולמה נזכרתי בזה עכשיו? בגלל בלוג הטלוויזיה שלי.

פתחתי את בלוג הטלוויזיה כי במחלקת אינטראקטיב התחננו בפניי (1) שאסקר את התוכנית "הרווק" וחששתי שפוסט שבועי קבוע יבריח מכאן את הקוראים שלא צופים בתוכנית (2). ההחלטה לייחד בלוג שלם רק לטלוויזיה נראתה הגיונית בשעתו. עם פתיחת הבלוג ההוא נרשמו כמנויים או ברסס שנים-עשר מקוראי בלוג זה, והתנועה בו הייתה ועודנה דלילה מאוד. מעט כניסות, מעט מאוד תגובות. זה ביאס אותי כי כל הזמן חשבתי כמה תגובות היו לי אם הייתי כותבת את הפוסט בבלוג הזה. ואז התחילו בערוץ 10 לקדם את הפוסטים של הרווק, קיבלתי משבצת קבועה באתר הרווק ופתאום בלוג הטלוויזיה החדש, בן חודש וחצי בסך הכול, התחיל לקבל יותר כניסות מאחיו הבכור. בחודש ינואר, עם שני פוסטים פחות, היו לו 400 כניסות יותר!

ואז הודיעו לי מערוץ 10 שהפוסט הבא שלי ייכנס למומלצי העורכים. ידעתי שמדובר ב-1200 כניסות בערך (3) והתלבטתי איפה לפרסם אותו. בשם הסדר והארגון פרסמתי כמובן בבלוג החיפושית. הכניסות זרמו בשצף, ובצד השמחה על החשיפה שהבלוג מקבל (4) חשתי גם דקירות קנאה.
אני רוצה את כל הכניסות האלה! למה שדווקא הוא יקבל אותן? אבל הוא ואַתְּ זה אותו דבר, אמרה לי שארית השפיות שעוד נותרה בי. מה זה חשוב איפה הכניסות נרשמות? הן שלך בכל מקרה. ובכל זאת אני מרגישה כרגע שהבלוג הזה, הוותיק (בסוף השבוע בלוגולדת שנתיים) הוא היד המועדפת עליי, ואני רוצה שהכניסות יהיו כאן. מישהו מכיר פסיכיאטר טוב?