החיים זה לא פיקניק

אתמול צפיתי בתוכנית "האח הגדול חוזרים הביתה". גם שם היה אפשר לראות את עם ישראל מאבד את הצפון. עשרות אלפים יצאו לרחובות לקבל
את פני המלך אלירז. בנות צרחו בהיסטריה, וכולם, מזקן ועד קטן, רצו להצטלם איתו ולקבל חתימה ולגעת בו. ומה הבנאדם עשה? גילה מרפא לסרטן?
זכה בפרס נובל בכימיה? כתב ספר? קטף אוסקר? שום פרופורציות. היסטריה דומה היא גם מנת חלקם של אלין וסער. כל אחד מהם מגיב על פי דרכו. אלין צורחת, וסער מביט בכל זה בחוסר אמון ושואל אם זה אמיתי. בקטע שצילמו את סער קונה עיתון ושלושה אנשים עמדו ונעצו בו מבטים בלי בושה החלטתי סופית שאני לא רוצה להיות מפורסמת. נראה לי בלתי נסבל לא להיות מסוגלת ללכת ברחוב בלי שכולם יסתכלו עליי.  

ואם כבר הזכרתי את סער,  אי אפשר להתעלם מהלם היציאה שלו מהבית. הוא עדיין חי את המשחק ומתקשה לעכל את ההפסד. הוא היה בטוח ש"העם" יבחר נכון, שכל חיילי המילואים יסמסו לו, שכולם נורא יתרגשו מעמידתו על עקרונותיו מול עדנה (שהייתה בבית איזה שלושה שבועות ועד הגמר כבר נשכחה מזמן) ושכולם יתחברו אליו כי הוא היה נורא פתוח ונתן הכול. אלוהים. אם זה נקרא אצלו לתת הכול אני לא רוצה לפגוש את סער הישן, ששמר דברים בבטן.

היום מלאו לבלוג זה שנתיים. שנתיים. מצד אחד נראה לי כאילו רק אתמול כתבתי בהיסוס את השורות הראשונות. מצד שני נראה כאילו כתבתי כל חיי. בשנתיים אלה כתבתי 220 פוסטים, יש לי 25 קישורים ברשימות בבלוגים אחרים, 47 מנויים ו-8 ב-RSS. הרבה מאלו שקראו אותי בתחילת דרכי נטשו בשלב כלשהו, אבל יש כאלה שעדיין מתמידים ולפעמים אפילו מגיבים, שאדע שהם עדיין כאן. רבים אחרים הצטרפו בהמשך, חלקם שקטים וסמויים. זבוב על הקיר של חיי. אני נהניתי בשנתיים האלה. בעיקר מהקשר איתכם, מהתגובות והפרגונים שלכם. מקווה שגם אתם.