אמנם יום השואה כבר מאחורינו, אבל לזכור צריך כל השנה, נכון? יצא שדווקא שבוע אחרי יום השואה נתקלתי בפוסט של עדה והיא הזכירה בו את האתר של יד ושם שאפשר לחפש בו קרובים שנספו. נכנסתי, גלשתי והתפעלתי. האתר מאוד רציני, מכובד, מקיף ונוח לשימוש. רציתי לחפש את המשפחה של סבתא שלי, אבל שכחתי את שם נעוריה. כתבתי להורים שלי והפניתי אותם לאתר. הם כמובן הסתבכו עם החיפוש, אבל נתנו לי את שם המשפחה ועיר המגורים של סבתי מצד אבי ושל סבי מצד אמי.
תוך שניות איתרתי את המסמכים הרלוונטיים, והם שאבו אותי למסע בתולדות משפחתי. ידעתי שלסבתא שלי היו עוד 7 אחים ואחיות ושאחרי המלחמה נשארו היא ועוד שלוש אחיות. אבל לא ידעתי שהיה לה אח בן 13 שנספה. ולא ידעתי שהיתה לה אחות בת 28, שכנראה התחתנה וילדה תוך כדי המלחמה. מצאתי מסמך שמדווח על מות אותה אחות ועל מות בתה: תינוקת בת שלושה חודשים שלא יודעים אפילו מה שמה. לא יכולתי שלא לחשוב בני כמה כולם היו יכולים להיות היום. לחלק מהטפסים מוצמדות תמונות, וזה עושה את הכול נורא מוחשי ונורא עצוב. גם לי יכלה להיות משפחה גדולה.
אני מקווה שתסלחו לי על המעבר החד, אבל גם זה מתקשר לי להצתה מאוחרת. כתבתי בעבר שאחרי הצבא עבדתי בבניין. הכרתי אז בחור תאילנדי והסתובבנו יחד 5-4 חודשים, עד שהוא חזר לתאילנד. אחרי שעזב שמרנו כמה חודשים על קשר מכתבים, עד שיום אחד הוא הפסיק לענות לי והקשר נותק. חלפו שנים רבות. לפעמים אני מזכירה אותו כאנקדוטה, אבל ממש לא חושבת עליו. והנה השבוע חלמתי עליו.
התעוררתי כשרוב פרטי החלום זכורים לי (לרוב אני לא זוכרת כלום) ובתחושת דחיפות: אני חייבת למצוא אותו. אחרי כל כך הרבה שנים, לא סתם חלמתי עליו. חדורת מוטיבציה ניגשתי לפייסבוק והקלדתי את שמו. לא מצאתי אותו. אולי הוא לא רשום בפייסבוק. אולי הוא החליף שם (הוא דיבר על זה בשעתו). אולי הוא בכלל לא בחיים. הצלחתי להגיע לדפי זהב של תאילנד, אבל הם כתובים בתאילנדית, וכל ידיעותיי בשפה מתמצות בספירה עד 10 ובלהגיד "לאכול אורז". מה שיש באנגלית הוא רק החלק העסקי, לא של האנשים הפרטיים. בקיצור, אין לי מושג איך למצוא אותו או מה אעשה אם וכאשר אאתר אותו, ומשום מה זה נורא מפריע לי פתאום.
כינוי:
אנג'י
בבלוג זה
בכל הבלוגים
