החיים זה לא פיקניק

כבר 4 במאי ועדיין לא פתחתי את החודש. על מה לכתוב? אולי על סינקו דה מאיו שחל מחר? אולי אעלה סוף סוף את הפוסט הבלשני שהבטחתי?
אולי משהו פוליטי? איך הכי טוב להתחיל חודש? בסוף הפור נפל על פוסט קליל, ואם לא יהיה נושא חם שיקרוץ לי במיוחד הפוסט הבא יהיה הבלשני.

אמא שלי יודעת להכין סלט קישואים אחד, שרוב בני משפחתי סולדים ממנו, אבל אני דווקא מחבבת. למרות שראיתי אותה בשעת ההכנה לא הצלחתי לשחזר ולהכין בעצמי. שלוש פעמים ניסיתי, ובכל פעם התחרב משהו אחר והסלט הושלך לפח אחר כבוד. לאחרונה ניסיתי שוב את כוחי. ראיתי בסופר קישואים צעירים, קטנים וחמודים ומיד חשבתי שהם יתאימו לסלט. הטעות הראשונה שעשיתי בעבר הייתה שהשתמשתי בקישואים גדולים. מסיבה כלשהי, לסלט זה דרושים הקישואים הקטנים. כאלה (כמובן שאם הייתי מתכננת טוב יותר הייתי קונה גם קישוא גדול אחד להמחשת ההבדל בגודל...)

קלפתי שלושה קישואים ובישלתי בסיר.

כשהקישואים היו רכים מעכתי אותם.

כשהיו מעוכים הכנסתי אותם למסננת וניקזתי מהם את הנוזלים

אחרי שרוב המים נוקזו החזרתי אותם לקערה.

 מצב הצבירה שלהם לא הניח את דעתי. רציתי שיהיו במרקם יותר אחיד, אז שיסיתי בהם את טוחן הירקות שלי.

אחרי שהתקבלה מחית ניגשתי למלאכת התיבול. הוספתי מלח וכתשתי שתי שיני שום.

אני לא מאמינה בשום קפוא. אין כמו שום טרי.

אחרי זה קצצתי שמיר. עם השמיר נפלתי בפעמים קודמות. צריך שמיר טרי. לא כזה ששוכב במקפיא מדצמבר 2008, עליו דבוקים זה לזה כגוש וזרועים קרח (מה? רק אני מקפיאה שמיר?) מהשמיר הטרי מורידים בסבלנות את העלים הירוקים, בלי להכניס לשמחה את הגבעול.
השמיר צריך להיות קצוץ דק-דק. לכן הפעם לא התעצלתי, ובמקום להסתפק בכמה קיצוצים מהסכין הרגיל שלי, השתמשתי בסכין אימתני זה.

בסוף התהליך קיבלתי תלולית של שמיר קצוץ לתפארת.

אחרי שהוספתי לקישואים מלח, שום ושמיר קצוץ הוספתי כפית מיונז. ערבבתי, טעמתי ו... לא האמנתי. סוף סוף יצא לי סלט כמו של אמא!
רק מה? בתיאום מושלם עם חוקי מרפי עבדתי והשקעתי ותראו כמה כלים לכלכתי, ובסוף זו כל הכמות שיצאה. 160 גרם...