החיים זה לא פיקניק

יש דברים שצריך להסביר לי לאט כדי שאבין מהר. ולפעמים זו לא ממש אשמתי. לפעמים דברים הם לא תמימים כמו שהם נראים ממבט ראשון. למשל כפתור הלייק החביב שכובש בימים אלה את העולם. על פניו העניין נראה פשוט. אם אני נתקלת בכתבה מעניינת או בפוסט מעניין, אני מסמנת אותו בלייק וככה משיגה שני דברים: משתפת את חבריי שיש פה משהו שכדאי להם לקרוא, ומשמחת את הכותב. אם בטוויטר המחמאה האולטימטיבית היא שמישהו עושה לכם ריטוויט ומפיץ בקרב חבריו את מה שצייצתם, המקבילה הפייסבוקית לכך היא כפתור הלייק שאומר לכותב שאהבו את מה שכתב, וכל המרבה הרי זה משובח. אם עד עכשיו ספרנו באובססיה רק כניסות ותגובות, עכשיו אפשר להשמין מנחת גם ממספר הלייקים שלחצו לנו. אקסייט.

והנה מתברר שמאחורי הכפתור התמים, שהוטמע בתוך שבוע ב-50 אלף אתרים ברחבי העולם, מסתתרת אסטרטגיה שיווקית. כשאתם לוחצים לייק המידע נאגר בפייסבוק. כעת יודעים שם באילו אתרים אתם גולשים ובדיוק איזה תוכן מעניין אתכם. המידע הזה הוא מכרה זהב למפרסמים. כעת הם לא צריכים לבזבז על כולנו את המודעות על ויאגרה, אלא יכולים להתאים לכל אחד את מה שרלוונטי לו ולפתות אותו במוצרים מתאימים. מבחינה זו פייסבוק מתחרים ישירות בגוגל בתחום החיפוש והפרסום. גם אם אתם לא תלחצו על לייק, אגב, לא בטוח שתימלטו, שכן בפייסבוק מניחים שאם חברים שלכם אהבו משהו, סביר שגם אתם תאהבו אותו. ומכיוון שהם יודעים בדיוק מי החברים שלכם, הכול פשוט מאוד מבחינתם. אני מתחילה להבין למה יש כאלה שמעדיפים לסגור את חשבונות הפייסבוק שלהם ולברוח.

אמרתי במשפט הראשון שצריך להסביר לי לאט כדי שאבין מהר. כל מה שכתבתי כאן הוא תמצית כתבתה מאירת העיניים של מעיין כהן שהתפרסמה בכלכליסט. למרבה האירוניה, נכון לעכשיו 300 אנשים לחצו לייק על הכתבה... אני תוהה אם הם לא הבינו את המאמר, או שאולי פשוט לא לכולם אכפת שאוספים עליהם מידע.