החיים זה לא פיקניק

כבר כתבתי פוסט אחר לגמרי, ופתאום ראיתי את הנושא החם. אז הפוסט ההוא יחכה, ואני אנצל את ההזדמנות כדי לבדוק אם חלומות שחוזרים אצלי הם משהו ייחודי לי שדורש אבחון פסיכיאטרי, או שהם משותפים לעוד אנשים.

בעיקרון אני לא זוכרת חלומות. לרוב אני מתעוררת וראשי הוא לוח חלק ורענן, מוכן לתחילת היום. לפעמים אני זוכרת במעורפל שחלמתי על מקום העבודה או על אדם כלשהו, אבל לא יכולה לשחזר מה היה. לעתים נדירות אני ממש זוכרת חלום לכל פרטיו הבלתי הגיוניים. אבל יש כמה חלומות שחוזרים שוב ושוב.

הראשון הוא חלום של רדיפה. רודפים אחריי. אני לא יודעת מי ולמה, אבל אני כל הזמן במנוסה. יורדת מהר במדרגות, מדלגת על גגות, מתחבאת בין שיחים. מנסה לחמוק מהעוקבים אחריי. לרדיפה אין תכלית, אין לה התחלה ואין לה סוף. אני מתוחה, אני בורחת, ואנשים שאני לא מכירה רודפים אחריי. לפעמים אני נופלת מבניין גבוה ואז לרוב אני מתעוררת בבת אחת ובבהלה.

השני הוא חלום על מעלית. אני נוסעת במעלית והיא מתקלקלת. לפעמים אני נוסעת לקומות העליונות ואז היא לא עוצרת אלא ממשיכה למעלה עוד ועוד, וכבר אין קומות ואין תחנות עצירה ואין דלתות. רק קיר אחיד ואני לבד במעלית. לפעמים אני יורדת, ואז המעלית צוללת אל לב האדמה עוד ועוד. גם כאן אין קומות ואין דלתות. בשלב כלשהו המעלית עוצרת בבטן האדמה. אני מתחילה ללחוץ על כפתורים כדי להעלות אותה למעלה, אבל היא תקועה ואני מתעוררת בתחושת מחנק.

את החלום השלישי אני מבינה. הוא פוקד אותי כשהשלפוחית שלי מלאה. בחלומי אני מחפשת שירותים, אבל כל התאים תפוסים או שהדלת שבורה או נעולה או שיש באזור אנשים ואני מחפשת מקום שקט. גם אם אני כבר מוצאת אחרי הרבה חיפושים תא מתאים, מיד יגיע מישהו ויתחיל לדבר איתי ולא ייתן לי להשלים את המשימה הלוחצת. אני מנסה לאמן את עצמי להתעורר מיד בתחילת החלום הזה, עד כה ללא הצלחה.

משהו מזה נשמע לכם מוכר?