החיים זה לא פיקניק

חודש כזה שחון לא זכור לי כבר הרבה זמן, משהו כמו שנה וחצי. בעוד שבוע נגמר סוף סוף אוגוסט הלוהט, ומונה הכניסות שלי עומד מבויש על 778 כניסות, משל היה ריבת אוכמניות ולא בלוג שוקק ובועט שלפני כחודש חרך את טבלת הפעילים מלמטה. זו גם אשמתי, שבשל עומס של חום, עבודה ולימודים (חדשים. אולי אספר לכם על זה מתישהו) מעדיפה לשבת מול המזגן הסלוני ולבהות בו בתוגה מאשר לשנס אצבעות ולכתוב משהו. אבל זו גם אשמת הגולשים שכנראה מעדיפים לבלות את אוגוסט בחופשות ובחו"ל ופחות באתר.

כך או כך, אוגוסט מסתיים בעוד שבוע, ובמקום שמונה פוסטים חודשיים שאני בדרך כלל מנפקת, החודש יש לי חמישה או ארבעה, תלוי איך סופרים. חמישה – כי פרסמתי חמישה פוסטים לא כולל זה. ארבעה – כי מי שיסתכל היטב יגלה שמחקתי את הפוסט השיווקי על החיוכים. מלכתחילה התלבטתי אם בא לי להכניס תוכן שיווקי לבלוג. הייתה לי הרגשה שהקוראים שלי לא ימותו על זה, וגם הגמול היה עלוב ביותר. אבל חשבתי שצריך להתחיל איפשהו, ואם בא לי יום אחד לקבל כאתנן מכונית מרצדס היברידית עליי להתחיל בקטנה – עם מסטיקים. אבל לאחר שחלפו שבועיים וחבילת הסוכריות המטופשת טרם הגיעה אליי החלטתי לנקום (בכל זאת מזל עקרב) ולמחוק את הפוסט ואת ההפניה למבצע המדובר. ולמה לא לפנות למשרד הפרסום ולדרוש את התמורה המובטחת? כי מדובר בפאקינג סוכריות ובאמת שאין לי מה לעשות איתן. לא עדיף במקום זה ללכלך עליהם בבלוג?

כבר כתבתי 225 מילים ועוד לא אמרתי כלום. אז על מה אספר לכם? אספר לכם על הסרטים שראיתי הקיץ! ראיתי את אינספשן (התחלה) עם ליאונרדו דיקפריו. אני לא כל כך אוהבת את דיקפריו והייתי מעדיפה שחקן אחר, אבל מהסרט נהניתי. קודם כל נהניתי כי הבנתי מה קורה. סרטים על חלומות וזיכרונות ומציאויות חלופיות תמיד מאוד מבלבלים אותי (שמש נצחית בראש צלול, ונילה סקיי), אז התכוננתי נפשית לא להבין מה קורה, בעיקר אחרי שבחצי השעה הראשונה באמת לא הבנתי כלום, אבל לאט לאט הכול מסתדר ומתבהר. בניגוד לדיקפריו שאינני מחבבת, משתתפת בסרט גם אלן פייג' המתוקה בת ה-23 ששיחקה גם ב"ג'ונו". הרבה אנשים אומרים שפייג' מעצבנת, אבל אני מאוד אוהבת אותה. מצדי אפשר לחתוך החוצה את הסצנות של דיקפריו ושיראו רק את פייג' כל הזמן. בעצם זה לא רעיון מוצלח במיוחד כי דיקפריו הוא עדיין הגיבור של הסרט. נו, טוב. אין צורך שאספר לכם על מה הסרט, נכון? מי שבכל זאת לא יודע במה מדובר, הנה כתבה אחת. אחרי שקראתי אותה היה לי ברור שאת הסרט הזה אני חייבת לראות.

ומאיגרא רמה לבירא עמיקתא. סרט נוסף שראיתי הקיץ הוא קראטה קיד החדש, עם הבן של ויל סמית, ג'יידן. באופן נורמלי לא הייתי טורחת לצפות בסרט הזה, אבל אני גדלתי על הגרסה המקורית של קראטה קיד עם ראלף מאצי'ו (שנחרדתי לגלות שכבר בן 49) ואפילו תליתי על הקיר פוסטר שלו ממעריב לנוער לאות הערצה. החוויה המקורית הייתה כה עזה, שהייתי חייבת לראות את הגרסה החדשה. כשלעצמו מדובר בסרט בינוני וצפוי. אבל אני שאבתי הנאה מההשוואה למקור – איך עשו את זה אז ואיך היום. אז במקום לצבוע את הגדר, בגרסה החדשה לובשים ופושטים מעיל, ובמקום הכינוי דניאל-סאן קוראים לגיבור של-דרה, במקום בארצות הברית, העלילה ממוקמת בסין ובמקום ללמוד קראטה הגיבור שלנו לומד קונג פו, מה שמיד עורר את תמיהתי באשר לשם הסרט. לא הצלחתי למצוא הרבה היגיון בהחלטה של אם המשפחה לעקור לסין, מכל המקומות בעולם, אבל ג'יידן סמית הצנום מוכשר וחינני וחמוד להפליא, הנופים של סין מזמן לא נראו יפים יותר וקטעי המונטג' של האימונים הגופניים תמיד מהנים. בסך הכול – סרט קיץ חמוד ולא מזיק.

את הסרט השלישי ראיתי בטלוויזיה. שמו המחליפים. הרעיון נהדר: בעתיד הלא רחוק בני האדם חיים בבדידות בבתיהם. הדרך היחידה שלהם לתקשר היא דרך רובוט בעיצוב לפי בחירה שעושה כל מה שהם רוצים. הם יושבים על כיסא כמו זה שיש במטריקס, שמים על העיניים משקפי מציאות וירטואלית, וחיים דרך הרובוט שלהם. הם יכולים לבחור לעצמם רובוט נאה וחטוב בעודם שרועים לא מטופחים בביתם, מה שדי מזכיר את מה שקורה היום בצ'טים, כשכל סקסית-22 עשויה להיות בעצם רואה-חשבון-אפור-ונשוי-49. השימוש ברובוט מאפשר לבני האדם לעסוק בפעילויות מסוכנות בבטחה מתוך בתיהם, ממש כמו במשחק מחשב. גיבור הסרט הוא ברוס ויליס, שמגלם סוכן ממשלתי שיוצא לפענח רצח כשלפתע הרובוט שלו מושמד והוא נאלץ לחקור את המקרה בגופו. בגלל שהוא כבר לא רגיל לעשות בעצמו דברים הוא נתקף בחרדה בעודו פוסע ברחוב כשרובוטים מקיפים אותו מכל עבר. הרעיון של הסרט מצוין בעיניי והיה אפשר לנצל אותו ולהגיד כל מיני דברים על הניכור שגורמת לנו הטכנולוגיה ועל מה זו מציאות. למרבה הצער, הסרט לא טורח להתעמק בהיבטים האלה ונשאר ברמה של סרט אקשן עם פיצוצים. בהיעדר אמירה ועומק ניאלץ להסתפק במראה המגוחך של ויליס שחובש פאה נוכרית.

הסרט הבא שאראה יהיה צוות לעניין, שוב בגלל התקף נוסטלגיה לשנות השמונים ולסדרה המקורית שהייתה אהובה עליי מאוד. כבר קראתי שהסרט מטופש מאוד, אבל אני פשוט חייבת לראות את החיקוי לדמויות האהובות, ובראשן חניבעל סמית. כבר כילדה הפגנתי טעם ייחודי ומחשבה עצמאית. בעוד כל בנות כיתתי העריצו את דירק בנדיקט בתפקיד פנים, אני כיוונתי גבוה, אל המפקד. הוא אמנם היה כבר מבוגר למדי, אבל אני ראיתי מבעד לשיער הלבן ולכרס והתרשמתי מאוד ממצב רוחו העליז תמיד ומתחפושותיו המתוחכמות. חיבתי לג'ורג' פפרד החזיקה מעמד שנים, וכשהגיע האינטרנט וראיתי תמונות שלו בצעירותו בכלל התעלפתי. פפרד מת ב-1994 בגיל 66 מדלקת ריאות. מעניין אם יתהפך בקברו בגלל הסרט.