החיים זה לא פיקניק

אז ישראבלוג בן 9. מזל טוב. קראתי איפשהו שיש כל כך הרבה אתרי בלוגים וכל כך הרבה בלוגים, שנראה שכל ישראלי מתחזק שניים-שלושה בלוגים, מה שאומר שכמעט כל אדם שרואים ברחוב (בעיקר אם הוא בן 15 עד 25) כותב בלוג. מאז אני מסתכלת על אנשים ברחוב ומנסה לדמיין אותם יושבים ליד המחשב בבית ומבלגגים. כשאני נוסעת ברכבת אני מסתכלת סביבי וחושבת לעצמי שיכול להיות שמישהו מבין האנשים שדחוסים להם בצוותא בקרון הוא קורא שלי ושנינו לא יודעים זאת בגלל הזהות הבלוגרית הסודית. כשחושבים על זה, לכתוב בלוג זה ממש כמו להיות גיבור על. חוץ מהקטע של כוחות העל. והעזרה לאנשים.

אני כותבת כבר שנתיים וחצי. לא הרבה במיוחד יחסית לוותיקים אבל גם לא מעט. יום אחד עשיתי בדיקה. הקלדתי בשורת הכתובת את הבלוגים שמספריהם עוקבים לשלי. אחרי איזה 20 מספרים נמאס לי. אף אחד מאלו שפתחו בלוג ביום שאני פתחתי לא המשיך לכתוב. כולם היו נטושים או סגורים. אז שנתיים וחצי זה בהחלט הישג.

 למה פתחתי את הבלוג? אני קוראת שוב, בפעם המי יודע כמה, את הפוסט הראשון שלי ונזכרת. רציתי לכתוב. רציתי להביע את עצמי בכתיבה. לפני הבלוג לא כתבתי מעולם בשום מסגרת שהיא ורציתי לראות אם אני מסוגלת להתנסח באופן שלא רק יהיה מוצלח בעיניי אלא גם יזכה להערכה בעיני אחרים. המטרה השנייה שלי הייתה להתפרנס, ולו חלקית, מכתיבה. הרבה מכתבי רייטינג התגלו בבלוגיות, ורציתי שמישהו יגלה אותי. מהבחינה הזו נכשלתי. הפניות היחידות שקיבלתי לא נשאו איתן שום תגמול, וגם שיתוף הפעולה עם ערוץ 10 התמסמס ונבל. במקום לקבל לפני כולם סדרות חדשות ולכתוב עליהן, שזה מה שהבנתי שהולך לקרות,  הפך הקשר עם הערוץ למפגשי בלוגרים עם גורמים שונים בענף הטלוויזיה, מפגשים שמתועדים בכל זווית אפשרית בצילומי סטילס ווידיאו ואז מופצים בדף הפייסבוק של הערוץ ובטוויטר ובבלוג ובאתר ואלוהים יודע איפה עוד. אני רוצה לכתוב, לא שיתייגו תמונות שלי ולכל עם ישראל תהיה גישה אליהן.

בחצי השנה הראשונה או בשנה הראשונה הייתי מכורה לבלוג לחלוטין. כל הזמן חשבתי על נושאים לכתיבה, פרסמתי המון פוסטים בחודש, קראתי המון בלוגרים, הגבתי תחת כל עץ רענן ורעננתי את עמוד הסטטיסטיקות שלוש פעמים בדקה. אחר כך העניינים החלו להירגע. החלטתי שאשתדל לפרסם לא יותר משני פוסטים בשבוע כדי לא לעייף את הקוראים. לי אין אפשרות לעקוב אחרי בלוגרים שמעדכנים כל יום, והחלטתי לא להעמיס על קוראיי. בנוסף, מצאתי את הבלוגרים שאני קוראת בקביעות וכבר איני מחפשת את מי לקרוא. ייתכן שלפני שלושה חודשים מישהו מוכשר להפליא החל לכתוב. אין לי מושג. הפסקתי לחפש ולהתעדכן. עוד שינוי הוא שהחלטתי שאם אין לי מה להגיד אני לא מגיבה. אז מי שלא רואה תגובה שלי, זה לא אומר שלא קראתי, אלא שלא היה לי מה לומר.

ועכשיו להמלצות. בשנים קודמות לא המלצתי על בלוגרים כדי שאלו שלא המלצתי עליהם לא ייעלבו. השנה מצאתי את הנוסחה. אחד הדברים הפחות נעימים בבלוגייה הוא עניין ה"קרא אצלי ואקרא אצלך". אני רוצה שיקראו אותי כי נהנים מהכתיבה שלי, ולא רק כדי שאני בתורי אקרא אצל מי שקרא אצלי. לצערי, יש בלוגרים "מנהלי חשבונות" כאלה. לשמחתי, אני יודעת שיש לי קוראים שאינם מן הסוג המתחשבן. לדעתי, המלצה אמיתית לבלוג היא המלצה לבלוג שאני קוראת גם בלי שבעליו קורא אצלי. לכן אני הולכת להמליץ לכם על שלושה בלוגים. שניים מהבלוגרים לא מכירים אותי ולא קוראים אצלי. אחד מגיע מדי פעם, אבל הכתיבה שלו כל כך ראויה לסגידה שהייתי קוראת אצלו בכל מצב צבירה.

הראשונה היא חבצלת מהשרון. נכון דברים טובים באים במנות קטנות? גם הפוסטים שלה נכתבים פעם ב... כשהיא מואילה להתפנות משלל עיסוקיה ולזרוק לקוראיה הנרצעים כמה שורות. הכתיבה שלה נראית לא מתאמצת באופן מעורר קנאה, ואני מוצאת את עצמי מצחקקת בעליצות כל פוסט מחדש. הרבה פוסטים מהזמן האחרון אין, אבל עומד לרשותכם ארכיון משנת 2005 שיספק לכם שעות רבות של הנאה.

השנייה היא ואן דר גראף אחותך. היא לא כותבת בישרא, והתוודעתי אליה רק בזכות מיס קיטי שפועלת ללא לאות להעשרת עולמי הצר. הכתיבה של הוונדרית כל כך וירטואוזית ועשירה ועם זאת קלילה, שממש חבל לי שאני לא מסוגלת לכתוב ככה. בינתיים אני מסתפקת בקריאה. אולי חלק מהכישרון יגיע אליי בדיפוזיה.

אחרון אחרון חביב הוא  דויד. גם דויד הנ"ל לא חש צורך לעדכן יותר מפעם בכמה חודשים, למרות שהוא, עד לאחרונה, היה מחוסר עבודה והיה לו ממש הרבה זמן לכתוב. כל פוסט שיוצא מתחת ידיו הוא שירה. מלאכת מחשבת ממש. העושר הלשוני שלו מעורר השתאות, והסגנון הכמו תנ"כי גורם לי להרגיש שאני קוראת ספרות, ולא בלוג.