בימים כתיקונם לא הייתי טורחת אפילו להדליק את הטלוויזיה בשעה שאייל שני וחיים כהן בוחרים את הטבח הבא של ישראל. אבל אלה אינם ימים כתיקונם, ולא רק שטלוויזייתי דלקה בזמן שידור התוכנית, גם צפיתי בכל הפרקים חוץ מאשר בראשון. טרם הגענו לשלב הנבחרת וכבר למדתי מהתוכנית כל מיני דברים. למדתי שמיכל אנסקי יהירה ומרגיזה, למדתי שאייל שני לא שפוי, למדתי שחיים כהן מותק אמיתי, והבנתי שאני לא יודעת לבשל.
לא מפתיע אותי שאני לא מסוגלת לשחזר אוכל שמכינים במסעדות. גם לא מפתיע אותי שאני לא תמיד יודעת לנבא מה יוגש לפי שם המנה. אבל תמיד ראיתי בעצמי בשלנית סבירה בגבולות הממוצע הרב שנתי, כמו אנשים אחרים שלא מתפרנסים מבישול אלא רק מתקינים ארוחה ואז אורזים אותה בקופסת פלסטיק לעבודה. אלא שאז הגיעו פרקי האודישנים של "מאסטר שף" וגילו לי עולם שלם של אנשים רגילים למראה שיודעים לבשל בצורה לא רגילה מאכלים עם שמות מפוצצים כמו קוקי סן ז'אק – שם שנטיתי לראות בו כינוי חיבה של בחורה למאהבה הצרפתי.
אז המתמודדים טורחים, עמלים ומתרגשים, אייל שני מחבר פואמה לעגבנייה, חיים כהן מעודד בחיוך עדין מתחרות היסטריות ובוכיות ומפיץ אנרגיות חיוביות, ואני מעכלת את מלוא ההיקף של בורותי הקולינרית. כלום אני לא יודעת להכין. כלום. אילו נרשמתי לתחרות מנת הדגל שלי הייתה כנראה שניצל טבעול על מצע קוסקוס משקית. אם היו מכניסים אותי לסופר מלא כל טוב ואומרים לי לקחת מה שאני רוצה ולהכין מנה הייתי מבזבזת את כל השעה בנעיצת מבטים חסרי אונים בכל השפע.
החלטתי שאני צריכה להרחיב את אופקיי ולנסות מתכון שחורג מהפירה-פתיתים-עוף-בתנור. נכנסתי לכל מיני אתרים של שפים ועלעלתי במתכוניהם. די מהר עליתי על הבעיה*. כשאני מבשלת אני מקמצת במרכיבים כמו שמן, ומחרימה מוצרים כמו שמנת מתוקה וחמאה. המתכונים שראיתי שוחים בשמן, טובלים בחמאה, משוחים בה ומגרגרים אותה בהנאה. ריזוטו, למשל, מכיל כ-150 גרם חמאה וכוס שמנת מתוקה. פלא שזה יוצא במסעדות טעים יותר מהאורז הלבן שאני מכינה מאורז, מים ומלח? ואיך יכול העוף נטול העור שאני חורכת בתנור לחשוב להתחרות בעוף שהושרה ברוויון לילה שלם ואז טוגן בחמאה ובושל עם שמנת? אני לא מערבבת בשר וחלב – האם נגזר עליי לאכול עוף יבש? האם יש מזון גורמה שלא דן את האוכל אותו לסתימת עורקים?
*כלומר, חוץ מהבעיה המובנת מאליה שמעולם לא למדתי אפילו את הבסיס של הבסיס של עולם הקולינריה.