החיים זה לא פיקניק

השנה עומדת להסתיים וזה הזמן לנצל ימי חופשה עודפים רגע לפני שהם נמחקים. אז יצאתי לשבוע חופש בלי תוכניות מיוחדות. אחד הדברים שעשיתי הוא סדר בארון הבגדים שהבלגן בו כבר באמת יצא מכלל שליטה. ברוח ה"צריך להכות על הברזל בעודו חם" עברתי להשליט סדר גם במגירות – אלה שדוחפים לתוכן כל מיני דברים שאין חשק לתייק או לחשוב בשבילם על מקום קבע. בינתיים שיהיו במגירה ויום אחד – ממש בקרוב – נעביר אותם למקום הראוי להם. בין המציאות: כמות נכבדה של עיתונים שאין לי מושג למה שמרתי. משהו בהם בוודאי נראה לי חשוב בשעתו, אבל עכשיו אני לא מצליחה אפילו לנחש מה. בפעם הבאה אצטרך להשאיר לעצמי תזכורת ולא לסמוך על כך שאדע מה רציתי כשאראה אותו. המגירות שלי הגירו מתוכן עוד ועוד דברים חסרי תועלת שרוכזו כולם בשקית אשפה, ואז מצאתי טבעת.

את הטבעת הזו אמא שלי קנתה לי לכבוד יום הולדת 17 נדמה לי, ואני די בטוחה שזו הייתה טבעת לזרת. אחותי טוענת שזו לא הייתה טבעת לזרת כי אף אחד לא הולך עם טבעות על הזרת. כך או כך, מצאתי טבעת שמתאימה בקוטרה לזרת שלי, היא נאה למדי ואין לי מה לעשות בה כי לא נוח לי ללכת עם טבעת על הזרת, ועל אצבע אחרת היא לא עולה. החלטתי לקחת אותה לצורף ולברר כמה יעלה להרחיבה כדי שתתאים לקמיצה. הצורף אמר 50 שקל, וכך הייתה לי למחרת טבעת חדשה (שהרי שכחתי מקיומה) שעלתה לי 50 שקל בלבד.

דבר נוסף שעשיתי היה לקנות מתנה ליום ההולדת של אחי. אמנם התאריך הוא רק בעוד שבועיים, אבל אני מעדיפה לסמן וי מאשר להילחץ ברגע האחרון. אחרי זה הלכתי להסתפר. בפעם הקודמת שהסתפרתי הלכנו על הקו "להשאיר את האורך" שהתגלה כטעות מצערת, שכן האורך הזה היה מאוד לא נוח, וכך יצא שכבר ממחרת התספורת אספתי את השיער. שיער אסוף נוח מאוד, אבל מעניק לבעליו מראה יומיומי, ולפעמים מתחשק משהו אחר. הפעם הוריתי למעצב השיער לא להשאיר את האורך והוא אכן מילא את בקשתי וקצץ יותר מהרגיל, אך בלי לדרדר אותי למחוזות ה"הוא קיצר יותר מדי! אני חייבת שזירה".

הלאה. פרויקט משקפיים. בחודש יולי סיפרתי לכם על בדיקת העיניים שעשיתי. המסקנה הייתה שקצת עלה לי המספר ושאולי כדאי שאעשה עם זה משהו. לא דחוף. אז לקחתי את הזמן עד דצמבר וידעתי טוב למה אני דוחה את הקץ. כבר הרבה שנים שלא שיניתי את המספר ומן הסתם גם לא את המסגרת. משהו כמו שמונה שנים. אבל הזמן שחלף לא עשה טוב למסגרת. היא החלה להתקלף, ואחת הידיות נשברה בקצה. ידעתי שאם אני מחליפה עדשות זו ההזדמנות להחליף גם מסגרת, וזה יהיה יקר. זה אכן היה יקר – סדר גודל התל"ג של מדינה קטנה בעולם השלישי. כשהקצתי מעלפוני סיפרו לי שיש מבצע שאם קונים עוד משקפיים מקבלים את המסגרת בחינם ואת העדשות בחצי מחיר. שוב התחלתי להסתכל על מסגרות, ובסוף מצאתי זוג נוסף. אם מחלקים ל-2 המחיר לזוג יוצא סביר, ואני בונה על זה שאלך עם כל זוג שבע-שמונה שנים כמו עם הזוג הקודם ואצטרך לקנות שוב משקפיים רק בעוד כ-15 שנה. בחישוב משכנתאי כזה יוצא שזו הייתה עסקה מאוד משתלמת...

את הפריט האחרון ברשימת החופשה לא לגמרי הוגן לכלול בה, אבל זה הבלוג שלי, והחלטתי להכניס בכל זאת שסיימתי את טיפול השורש שהתחלתי בראשית אוקטובר, עת בדיקה חצי שנתית שגרתית גילתה שאיכשהו, תוך פחות משישה חודשים, הצליחה שן 37 שלי להגיע ממצב של "אין לי כלום, הכל סבבה" לטיפול שורש. מאותו רגע החלו חודשיים של טיפולים מבאסים. לא ידעתי שיש לטיפול שורש כל כך הרבה שלבים. רופא השיניים שלי הוא איש מאוד נחמד, אבל בחיי שכבר נמאס לי לראות אותו, נמאס לי להרגיש את הידיים שלו עם הכפפות בתוך הפה שלי ונמאס לי מהריחות של הדבקים ושאר החומרים הדנטליים שנשארים איתי עוד יומיים-שלושה אחרי כל טיפול. זו הייתה הוצאה גדולה מאוד ומיותרת לגמרי ואני אפילו לא יכולה להגיד שלמדתי לקח ומעכשיו אקפיד, כי אני שומרת על השיניים ומקפידה על בדיקה וניקוי אבן פעם בחצי שנה. אז זה סיפור בלי מוסר השכל. תיהנו מהגשם.