החיים זה לא פיקניק

אני לא יודעת אם יציאת מצרים באמת קרתה, אבל זה בכל מקרה סיפור יפה על לידתו של עם ישראל ומסעו לארץ המובטחת. פחות או יותר מאותה סיבה אני מקפידה לא לאכול חמץ בפסח וממירה את הלחם בפריכיות אורז ומצות קלות. אחרי הכול, לחם יש לנו 51 שבועות בשנה. מיוחד וחגיגי בעיניי לעשות משהו שונה שבוע אחד בשנה ולהמשיך בנוהג שמתקיים כבר מאות רבות של שנים. אבל השנה התחילו לעלות לי כל מיני הרהורים בנושא.

ראשית, הסיבה לאכילת המצות היא שכשבני ישראל יצאו בחיפזון ממצרים הבצק שלהם לא תפח. אז אני מבינה את המנהג לאכול מצות כדי לזכור את יציאתם החפוזה. אבל למה זה אומר שאסור שיהיה חמץ בשום מקום בבית, ברחוב, בעיר ובמדינה? למה הטירוף לנקות את הבית מכל פירורי החמץ? הרי החיטה והשעורה לא עשו שום דבר רע. מה הבעיה שיהיה קמח ופסטה בבית ופשוט לא נאכל מהם, או נאכל גם מהם וגם מצות? הרי כשיש מנהג לאכול בחנוכה סופגניות לא זורקים את כל האוכל מהבית ואוכלים אך ורק סופגניות (ותעזבו שנייה שחנוכה הוא לא חג שצווה עליו בתורה).

דבר שני, אם כבר הוחלט שמוציאים את כל מוצרי החמץ מהתפריט לשבוע, מה ההיגיון לייצר פיצות, לחמניות, אטריות ושקדי מרק כשרים לפסח? הכי המם אותי הקמח התופח הכשר לפסח! איך קמח תופח יכול להיות כשר לפסח, חג שכל מהותו היא אי תפיחה? ותהייה שלישית: אם כל החמץ בוער ונשרף ונמכר והבית נקי, איך במוצאי פסח נשלף יש מאין קמח להכנת מופלטה ושאר מאכלי המימונה? כל העסק מריח לי עבודה בעיניים. ובהקשר זה חייבים להזכיר את עוקץ החמץ ששעשע אותי מאוד.