החיים זה לא פיקניק

זוכרים את סיפור המדביר שלא הצליח להבין מה זאת אומרת בית משותף? מתברר שזו הייתה רק הקדמה לעוד אי הבנות, תמרור אזהרה לאיש שמוטב לא לעשות איתו עסקים, וכל העניין הסתיים די במפח נפש מבחינתי.

ביום המיועד התקשר אליי המדביר בערך בשבע ורבע בבוקר, ואמר שלא יוכל להגיע בשמונה בבוקר כמו שקבענו ושאל אם זה בסדר שיגיע בשמונה וחצי או רבע לתשע. לא הייתי מקדישה לכך תשומת לב אלמלא לא קבענו לשמונה בבוקר אלא לשמונה וחצי. באותו רגע רק אמרתי שרבע לתשע זה קצת מאוחר, ושישתדל להגיע בשמונה וחצי. חשבתי אם ייתכן שאני זכרתי לא נכון את השעה שקבענו, אבל זה לא נראה לי סביר כי מיד כשקבענו בשיחת הטלפון ההיא כתבתי את השעה על דף כי אני לא סומכת על הזיכרון שלי. נראה לי לא סביר שרשמתי שעה אחרת ממה שסוכם, מה גם ששמונה בבוקר זה קצת מוקדם מדי ויש לי תחושה די מבוססת שסגרנו על שמונה וחצי. אבל זה היה רק פעמון אזהרה אחד נוסף.

כשסיים את ההדברה באתי לשלם לו 200 שקל כמו שקבענו, ואז הוא אמר שזה 270. אמרתי שלא ייתכן ושזכור לי בפירוש שהוא אמר 200, ולכן הכנתי מבעוד מועד שטר של 200. הוא אמר שלא שמעתי טוב, ושהוא בטוח אמר 270. אמרתי שכל המדבירים לוקחים 200 וש-270 זה סכום מופקע שלא הייתי מסכימה לשלם מראש אם הוא היה אומר את זה בטלפון, אבל הוא נשאר בדעתו ולא הייתה לי ברירה אלא לשלם, ואז כבר הייתי ממש עצבנית והרגשתי מרומה.

בקיצור, אני מקווה שהאיש הזה ייהנה מהכסף הזה כי זה הסכום האחרון שיראה ממני. אין סיכוי שאזמין אותו שוב בשנה הבאה. ודבר שני, לפעמים צריך לזהות במועד סימנים מחשידים ולהתקפל. מבחינתי בעיות שמיעה והבנה הן מעכשיו שובר עסקה עם בעלי מקצוע כאלה.