החיים זה לא פיקניק

נולדתי במושב טובל בירק בדרום הארץ. אני לא זוכר הרבה מהילדות שלי, אבל אפשר בהחלט לומר שגדלתי בחממה. מאלה המכוסות ביריעות ולחות שוררת בתוכן. יום אחד הוציאו אותי ואת חברים שלי מהחממה, העלו למשאיות והסיעו אותנו בכבישים במשך שעות. חלק מחברים שלי נשלחו למשתלות, ואני מצאתי את עצמי על מדף באחת מחנויות זר פור יו.

וכך הצטלבו הדרכים שלי ושל אנג'י. לפני שנה חברת סלקום פינקה את לקוחותיה בשי לרגל יום הולדתם. תמורת חתיכת נייר שהביאו לזר פור יו הם קיבלו עציץ. רצה הגורל ואני ניתנתי לאנג'י במתנה לכבוד יום ההולדת שלה. הייתי קטן ונרעד, ומרוב פחד צמחו לי פרחים בצבע אדום עז.

אנג'י שמה אותי במרפסת, הביטה בי בפקפוק והימרה שנשארו לי שלושה חודשים לחיות. היא אמרה שעציצים לא שורדים אצלה ולכן סירבה להשקיע בי או להתייחס אליי. בעבר היא נהגה לקנות כלי קיבול גדולים יותר לעציץ הגדל ומתפתח וכן אדמה נוספת, ובסוף השתילים תמיד מצאו את מותם ואנג'י מצאה את עצמה עם כלי מלא אדמה וחסר תועלת.

הפעם היא ויתרה מראש. השאירה אותי בקופסת העציץ המקורית, לא קנתה לי שום דשן, לפעמים שכחה להשקות אותי במשך שבועיים, וסיפקה לי צוהר לעולם שבחוץ רק דרך שלבי התריס. היא אמרה שהשמש אכזרית וחזקה מדי ושאם אהיה בחוץ על המרפסת היא תשרוף ותייבש אותי. כך שכל השנה האחרונה לא יצאתי מהבית שלה ונאלצתי לקושש קרני שמש מבעד לתריס. אפילו גלעד שליט קיבל רדיו, טלוויזיה ודפים.

אז הנה, חלפה לה שנה וכנגד כל הסיכויים שרדתי ואפילו צמחתי וגדלתי. פרחים אני לא מוציא. על הפרנציפ. אז מזל טוב לי! גדלתי בשנה. אה, וגם לאנג'י.

והנה התמונה שלי