מלבד העבודה העיקרית שלי אני עובדת בהיקף חלקי מאוד במקום נוסף, שהמאפיין העיקרי שלו הוא שרוב לקוחותיו וחלק לא קטן מעובדיו הם דתיים. רובם, אגב, חוזרים בתשובה. מסיבה זו נכנסים למקום כל מיני בעלי עניין כמו מישהו שמגיע כל יום ומציע לנוכחים להניח תפילין או אנשים ששמים ומרוקנים קופות צדקה.
ממש לפני פסח נכנס איש חב"ד וחילק משהו לנוכחים. אני נשארתי בעמדה שלי, המשכתי לעבוד ולא ניגשתי לראות במה מדובר כי אני מרגישה לא נוח בחברת חרדים. אני יודעת מה הם חושבים על נשים ומכירה את הגישה ההדרתית שלהם ומראש נשארת לא מעורבת. לפתע הוא השגיח בי, ניגש אליי, שאל אם אני עובדת במקום ולמה אני כזאת שקטה. קודם כל הוא נתן לי אריזה ובה שלוש מצות שמורות. ואז התרחש הדיאלוג המופרך הבא:
איש חב"ד: ובואי עכשיו נמכור לך את החמץ.
אני לד', חרדי שעובד איתי: מה הוא רוצה?
ד': למכור לך חמץ.
אני (בהשתוממות): הוא ימכור לי את החמץ שלו?
ד' (מזועזע): לא, חס ושלום. הוא ימכור את החמץ שלך.
איש חב"ד: מה שמך?
אני: אנג'י.
איש חב"ד: מה הכתובת?
אני: רחוב זה וזה מספר כך וכך.
איש חב"ד: איפה את מחזיקה את החמץ?
אני (משקרת מתוך מבוכה) במזווה. בתוך ארגז.
איש חב"ד: בואי תחתמי לי כאן.
אני: ומה קורה עכשיו? מישהו יבוא לקחת ממני את החמץ?
ד' (המום מבורותם של החילונים): לא. זה נשאר אצלך.
איש חב"ד: בואי עכשיו ותרימי את העט. יופי. זהו.
מה אומר? מזמן לא נתקלתי במשהו כל כך משונה. חזרתי הביתה, בישרתי לבני ביתי שישכחו מחמץ בפסח הזה כי מכרתי אותו. ואז, כדי שלא ייצא שאני שקרנית, הוצאתי את כל החמץ מהארונות, מצאתי ארגז קטן, כלאתי בתוכו את החמץ והנחתי במזווה. כמו שאומרים, מתוך שלא לשמה בא לשמה. לליל הסדר הבאתי את המצות השמורות וחשתי צדיקה מתמיד.
חג שמח לכל קוראיי!
כינוי:
אנג'י
בבלוג זה
בכל הבלוגים
