החיים זה לא פיקניק

החשד התעורר אצלו כבר שלושה רמזורים לפני הרחוב שמוליך אל ביתו. הוא האט את קצב הליכתו, וגם שני האנשים שחשד כי עוקבים אחריו האטו והחלו לגלות עניין פתאומי בחלונות הראווה. הוא נכנס למאפייה, קנה ארבעה בייגלס בעשרה שקלים והשתהה שם ככל יכולתו. אבל כשיצא והגניב מבט לאחור עדיין ראה אותם. משחרים לטרף. הוא. את המטרים האחרונים עד ביתו עשה כבר בחצי הליכה מהירה חצי ריצה. קצר נשימה עלה במדרגות אל דירתו שבקומה השלישית, שתי מדרגות בכל פעם, הצליח למרות ידיו הרועדות להכניס את המפתח לחור המנעול, פתח את הדלת, נעל אותה אחריו במפתח, הבריח את הבריח, הסתובב ונשען עליה בלב הולם ונשימה שורקת. הוא התכופף מעט, השעין את זרועותיו על ברכיו, הטה את ראשו למטה וניסה להסדיר את נשימתו. מהר. אין זמן. נדמה לו שהוא כבר שומע את טפיפות המגפיים במדרגות. או שאולי הוא מדמיין מרוב לחץ.

הוא מצליח להתנתק מהדלת שנשען עליה וממהר למרפסת המטבח. שם, בוהקת כעדות מרשיעה, ניצבת מכונת הכביסה שקיבל רק לפני שלושה שבועות מסבתו שנכנסה לבית אבות. הוא ממהר, פותח את דלתות ארון השירות, מנתק את מכונת הכביסה מהחיבור לחשמל ולמים ודוחף אותה לתוכו. מארגז הבגדים המלוכלכים הוא מוציא סדין מהוה, פורש אותו עליה ומציב באקראי עוד כמה חפצים: משפך להשקיית עציצים, מברג, קופסת כפפות חד-פעמיות. הם כבר כאן. דפיקות חזקות נשמעות בדלת. כאילו מישהו קצר רוח מאוד מכה עליה באגרוף. הוא סוגר את דלתות ארון השירות ופונה לפתוח את הדלת.

"מר כהן, אנחנו יודעים שאתה בבית. תפתח את הדלת, לטובתך."

"אני כבר בא," הוא קורא, ממהר אל הדלת ופותח אותה.

שני פקחים מתפרצים פנימה ומנופפים מול פניו בצו. "מר כהן, יש לנו חשד סביר להאמין שאתה מחזיק ברשותך מכונת כביסה שלא דיווחת עליה ולא שילמת עליה אגרה כחוק. זה צו שמאשר לנו לערוך חיפוש בדירה שלך."

"בבקשה, תיכנסו. אין לי שום מכונה. אני סטודנט תפרן. מכבס במכבסה השכונתית."

השניים נכנסים לדירה. אחד פונה לחדר האמבטיה, השני למרפסת הצמודה למטבח.

"פה הכול נקי," מכריז הפקח מחדר האמבטיה. הוא מצטרף אל חברו שבמרפסת. השניים מביטים בברז המיותם.

"רואים? אמרתי לכם. אין שום מכונה."

הפקח הגבוה מבין השניים מגרד בראשו. "רק רגע," אומר השני. "תראה, יש פה עקבות גרירה על הרצפה."

הוא מביט על העקבות עד המקום שבו הם מסתיימים: ארון השירות. הוא ניגש לארון, פותח אותו, משליך את המשפך וקופסת הכפפות לרצפה, תולש את הסדין ופולט קריאה קטנה של סיפוק. "תראו תראו מה יש לנו כאן. מכונת כביסה."

הפקח השני מוציא פנקס מכיסו, שולף עט וכותב כמה דברים. אחר כך הוא תולש את הדף ומושיט אותו לאזרח כהן המבוהל. "הנה, דרישה לתשלום אגרה על מכונת כביסה: 500 שקל. בתוספת דרישה לתשלום על שבע שנים קודמות, עוד 3,500 שקל, בתוספת הצמדה, ריבית, קנס אי דיווח על מכונת כביסה והפרעה לפקח במילוי תפקידו זה יוצא... 23,000 שקל."

"אבל אתם לא מבינים. המכונה אצלי רק שלושה שבועות. קיבלתי אותה מסבתא שלי. היא כבר שילמה את אגרת מכונת הכביסה השנה. לא ידעתי שגם אני צריך."

"אז עכשיו אתה יודע."

"אין לי כל כך הרבה כסף. אני סטודנט."

"היית צריך לחשוב על זה לפני שהצטיידת במכונת כביסה. יכולת להסתפק בפיילה בלי חיבורים לחשמל ובלי מנגנון לסיבוב בגדים, והיית פטור מתשלום."

"למה בכלל צריך לשלם אגרה על מכונת כביסה? קניתי אותה מכסף שחסכתי מעבודה אחרי ששילמתי עליו מס הכנסה. על המכונה מוטל מע"מ בסך 17 אחוז ומכס על יבוא. למה צריך לשלם בנוסף לזה עוד מס על שימוש במכונה?"

"התשלום הוא לא על השימוש. גם אם המכונה מקולקלת צריך לשלם עליה אגרה. התשלום הוא על עצם זה שיש בבעלותך מכשיר מתקדם כמו מכונת כביסה. זה החוק, מר כהן. אנחנו לא מנסחים אותו, אנחנו לא מצביעים עליו. אנחנו רק אוכפים אותו."

 "ואיך זה הוגן שמי שמרוויח מאה אלף שקל בחודש, גר באחוזה ומחזיק ארבע מכונות כביסה, אחת בכל חדר אמבטיה, משלם אותו סכום כמו מישהו שמרוויח שכר מינימום וגר בדירה מתקלפת עם שכר דירה שערורייתי?"

"תפנה את השאלה הזו למועצה לצדק חברתי. אה, סליחה. אין כזה דבר." הפקח מגחך לעצמו. "שיהיה לך יום טוב." השניים פותחים את דלת הכניסה, יוצאים מהדירה ומשאירים אותה פתוחה.

"פשוט נהדר..." ממלמל האזרח כהן. הוא סוגר לאט את הדלת, מתיישב על הרצפה כשהוא נשען עליה בגבו, מצמיד את ברכיו לחזה, מחבק אותן בזרועותיו ומתנדנד קדימה ואחורה בייאוש.

מופרך? דמיוני? לא הרבה יותר מזה.