החיים זה לא פיקניק

כשראיתי ש"רעלה של ורדים" משכשך במקום השביעי ברשימת רבי המכר כבר שבעה שבועות הופתעתי.
זה לא ספר "רב מכרי" טיפוסי, כלומר הוא לא ספר מתח סוחף, הוא לא של מחבר מוכר. איך הצליח להשתחל לשם?
אני סבורה שמדובר בספר חמוד מאוד, אבל לא כזה שקורץ מחומרים של רבי מכר. העלילה שלו לא מאוד מורכבת ומפותלת,
הכתיבה לא מתוחכמת או חדשנית . מין ספר כזה שעושה נעים, כמו נעלי בית ישנות, אבל לא מסעיר במיוחד.
אלא שמה חשובה דעתי? עם עובדות הרי אי אפשר הרי להתווכח והעובדות הן שהוא היה ברשימה הנחשקת של רבי המכר.
אז בואו נעשה לו כבוד.

"רעלה של ורדים" מגולל את סיפורה של טמילה סורוש מאיראן, שליום הולדת 27 קיבלה מהוריה מתנה יקרה: ויזה של 3 חודשים לארה"ב.

טמילה נוסעת לבקר את אחותה הנשואה מרים שחיה בארה"ב את החיים הטובים. לטמילה יש משימה ברורה: בתוך שלושה חודשים
עליה למצוא אמריקאי ממוצא איראני ולהתחתן איתו כדי שתוכל לקבל אזרחות אמריקאית ולהישאר לחיות בארצות הברית.
אם לא תתחתן בתוך שלושה חודשים תיאלץ לחזור לאיראן: לדיכוי, ללבוש הצנוע, לחיים בפחד. בתחילת שהותה בארץ האפשרויות
הבלתי מוגבלות טמילה מתקשה להסתגל לחופש שיש במערב וכל שוטר אקראי שחולף ברחוב עושה לה התקף לב.
בהמשך היא מתחילה ליהנות מהחיים החדשים וחוששת מאוד מהחזרה לארצה. בין לבין היא נפגשת עם בעלים פוטנציאליים
ובוחנת אותם לפי קריטריונים קרים כי ברור לה שלא מתחתנים מאהבה. אם יש מזל, היא באה בהמשך.
הספר בנוי בצורה שמזכירה קצת טלנובלה: סיבוכים רומנטיים, תגליות מפתיעות, אנשים אפלים, אנשים טובים באמצע הדרך,
צחוק ודמע, ייאוש ותקווה, משפחה וחברים. וברקע אנחנו מקבלים הצצה לחיים במדינה הכי מושמצת בעולם כרגע
(ורק עכשיו עלה בדעתי שהתיאור מתאים גם לארה"ב וגם לאיראן...)

אני מעתיקה קטע די ארוך, עם השמטות פה ושם.
זה הקטע האהוב עליי בספר והוא מראה בצורה ממש מצחיקה את ההבדלים התרבותיים.

הוא מושיט לי כוס פלסטיק קטנה עם נוזל שאיננו מים. "הנה, נסי את זה. זה המשקה החדש שלנו.
תה מנגו וקיווי" [...] לא תכננתי לקנות עכשיו תה [...] אנסה את זה, אני מחליטה. אני לוקחת את הכוס,
אחר כך מניחה אותה על הדלפק ומושיטה יד אל תיק הגב שלי כדי להוציא כסף. אני שולפת שטר של חמישה דולר.
מושיטה אותו מעבר לדלפק [...] הוא מסרב לקחת את כספי. "לא, זאת דוגמית". אני נבוכה. זה טאערוף.
ומרים אמרה לי שבאמריקה לא עושים טאערוף. כך משלמים באיראן על משהו שקונים בחנות: מנסים לשלם למוכר.
המוכר מסרב לקחת את הכסף ואומר, "לא, לא, באמת. אני לא יכול לקחת את הכסף שלך." מתעקשים, הוא מסרב שוב.
מתעקשים שוב, הוא עדיין מסרב ומניח את ידו על לוח לבו כדי להראות כמה הוא רציני. רק אחרי שהוא מסרב שלוש פעמים
הוא יסכים לקחת את הכסף[...] אם כן, האיש הזה מסטארבקס עושה טאערוף. הוא ודאי יודע שאני מאיראן.
אני מאוכזבת שאני נראית כל כך איראנית ותוהה איזה פרט בלבושי או בהתנהגותי הסגיר אותי.
אני שוב מנסה להושיט לו את הכסף.  "בבקשה," אני אומרת. "אתה מוכרח לתת לי לשלם על זה".

"זה בחינם" הוא אומר, בקול קצת גבוה יותר. "תיהני". "לא, באמת, אני מתעקשת לשלם." חיוכי אומר שאני מכירה בנדיבות לבו,
אבל האמת היא שתמיד חשבתי שהאדיבות המגוחכת הזו קצת מעייפת. "זאת דוגמית," הוא אומר ברצינות. "דוגמית חינם".

זה הסירוב השלישי. אבל הוא שכח לשים את ידו על הלב והוא נראה יותר נחוש מאשר צנוע. הוא לא יודע לעשות טאערוף כמו שצריך.

"מאוד אדיב מצדך," אני אומרת ."הנה, בבקשה. אני מוכרחה לתת לך משהו.".

"זה בחינם."

דמעות גודשות את עיני. אין לי שליטה על זה. אני המומה. הוא לא מוכן לקחת את כספי, אבל אני מוכרחה ללכת (עמ' 50-51.)

רעלה של ורדים, לורה פיצג'רלד, ספרית מעריב, 2007, 324 עמודים. תרגום: לאה ששקו.