החיים זה לא פיקניק

בכל פעם שיוצא לי להיתקל במישהו שלמד איתי בשכבה בתיכון או ביסודי מפתיע אותי לגלות כמה הוא דומה לאיך שנראה בילדות.
משום מה נדמה לי שאני עצמי השתניתי לבלי היכר, אבל כנראה שמשהו בסיסי נשאר קבוע ומאפשר זיהוי מיידי גם שנים רבות אחרי שנפרדו הדרכים.
כשלמדתי ביסודי הייתה לי מורה מחנכת, שלצורך הפוסט נקרא לה המורה ר'. כנהוג בבית ספר יסודי היא לימדה את רוב המקצועות.
המורה ר' לא השאירה עליי חותם מיוחד. לא אהבתי אותה ולא שנאתי. פרווה.
יום קיץ אחד, לפני כשלוש שנים, בעודי צועדת לרכבת, נתקלתי בה. אני הגעתי מדרום, בדרך לרכבת, היא הגיעה מצפון, עשתה צעידה ספורטיבית, וחלפנו זו על פני זו. לא אמרתי לה כלום. אולי ממבוכה שתזהה אותי ותרצה לדעת מה מעשיי היום ואיאלץ לאכזב אותה שלא גדלתי להיות מדענית טילים או אמנית מחוננת; אולי ממבוכה שתניד בראשה ותגיד שהיא לימדה במשך 30 שנה כל כך הרבה תלמידים, שהיא כבר לא זוכרת אף אחד מהם, בטח לא תלמידה מלפני למעלה מ-20 שנה. לפיכך המשכתי בדרכי.
אני בחורה צפויה, לא מעניינת במיוחד ואוחזת בהרגלים קבועים. אני יוצאת לעבודה בכל בוקר באותה שעה, הולכת לרכבת באותו מסלול ונוסעת כל יום ברכבת שיוצאת באותה שעה. גם למורה ר' יש הרגלים קבועים. היא יוצאת להליכת הבוקר שלה כל יום באותה שעה וצועדת באותו מסלול.
לפיכך, כל אותו הקיץ חלפתי  על פניה בוקר-בוקר. בסופו של דבר תם החופש הגדול ולא ראיתי אותה יותר. מן הסתם היא חזרה ללמד ולא יכלה כבר לצאת להליכות הבוקר.
בקיץ הבא עברתי דירה ולא נתקלתי בה, ובקיץ שאחריו חזרתי הביתה. כששבתי לצעידות אל הרכבת וחלפתי על פני המקום שבו היו מצטלבות דרכינו נזכרתי בה, אבל לא ראיתי אותה שוב.

 יום אחד ראיתי ברחוב מודעת אבל. המודעה בישרה כי חלפה שנה מאז מות הרעיה, האם, האחות, הסבתא, המורה והמחנכת ר'.
הרגשתי המומה. לא פלא שלא ראיתי אותה. מעניין מה קרה, חשבתי. היא הרי נראתה בסדר. קצת מבוגרת, לא מאוד. בת 65 לכל היותר.
האם הייתה חולה? האם סבלה? כמה נורא למות צעירים ולא ליהנות משנות הפנסיה.  נהייתי קצת עצובה שלא דיברתי איתה, כי עכשיו כבר לא אוכל לדבר איתה אף פעם. לא שיש לי על מה לדבר עם מורה מלפני עשרים שנה. ובכל זאת... נחמץ הלב.
חלפה עוד שנה ושוב הגיעו הקיץ והחופש הגדול.  בוקר אחד, בצעידה לרכבת שוב חלפתי על פני המורה ר'. הופתעתי ושמחתי.
אחרי הכול שלומה טוב. בצירוף מקרים מפתיע יש בעירי שתי מורות ומחנכות בעלות אותו שם פרטי ואותו שם משפחה.
לפני כשבוע ראיתי מודעת אבל לציון שנתיים לפטירתה של אותה מורה. הפעם חייכתי לעצמי בשקט וידעתי שזו לא ר' שלי.