החיים זה לא פיקניק

אז ישראבלוג בן 9. מזל טוב. קראתי איפשהו שיש כל כך הרבה אתרי בלוגים וכל כך הרבה בלוגים, שנראה שכל ישראלי מתחזק שניים-שלושה בלוגים, מה שאומר שכמעט כל אדם שרואים ברחוב (בעיקר אם הוא בן 15 עד 25) כותב בלוג. מאז אני מסתכלת על אנשים ברחוב ומנסה לדמיין אותם יושבים ליד המחשב בבית ומבלגגים. כשאני נוסעת ברכבת אני מסתכלת סביבי וחושבת לעצמי שיכול להיות שמישהו מבין האנשים שדחוסים להם בצוותא בקרון הוא קורא שלי ושנינו לא יודעים זאת בגלל הזהות הבלוגרית הסודית. כשחושבים על זה, לכתוב בלוג זה ממש כמו להיות גיבור על. חוץ מהקטע של כוחות העל. והעזרה לאנשים.

אני כותבת כבר שנתיים וחצי. לא הרבה במיוחד יחסית לוותיקים אבל גם לא מעט. יום אחד עשיתי בדיקה. הקלדתי בשורת הכתובת את הבלוגים שמספריהם עוקבים לשלי. אחרי איזה 20 מספרים נמאס לי. אף אחד מאלו שפתחו בלוג ביום שאני פתחתי לא המשיך לכתוב. כולם היו נטושים או סגורים. אז שנתיים וחצי זה בהחלט הישג.

 למה פתחתי את הבלוג? אני קוראת שוב, בפעם המי יודע כמה, את הפוסט הראשון שלי ונזכרת. רציתי לכתוב. רציתי להביע את עצמי בכתיבה. לפני הבלוג לא כתבתי מעולם בשום מסגרת שהיא ורציתי לראות אם אני מסוגלת להתנסח באופן שלא רק יהיה מוצלח בעיניי אלא גם יזכה להערכה בעיני אחרים. המטרה השנייה שלי הייתה להתפרנס, ולו חלקית, מכתיבה. הרבה מכתבי רייטינג התגלו בבלוגיות, ורציתי שמישהו יגלה אותי. מהבחינה הזו נכשלתי. הפניות היחידות שקיבלתי לא נשאו איתן שום תגמול, וגם שיתוף הפעולה עם ערוץ 10 התמסמס ונבל. במקום לקבל לפני כולם סדרות חדשות ולכתוב עליהן, שזה מה שהבנתי שהולך לקרות,  הפך הקשר עם הערוץ למפגשי בלוגרים עם גורמים שונים בענף הטלוויזיה, מפגשים שמתועדים בכל זווית אפשרית בצילומי סטילס ווידיאו ואז מופצים בדף הפייסבוק של הערוץ ובטוויטר ובבלוג ובאתר ואלוהים יודע איפה עוד. אני רוצה לכתוב, לא שיתייגו תמונות שלי ולכל עם ישראל תהיה גישה אליהן.

בחצי השנה הראשונה או בשנה הראשונה הייתי מכורה לבלוג לחלוטין. כל הזמן חשבתי על נושאים לכתיבה, פרסמתי המון פוסטים בחודש, קראתי המון בלוגרים, הגבתי תחת כל עץ רענן ורעננתי את עמוד הסטטיסטיקות שלוש פעמים בדקה. אחר כך העניינים החלו להירגע. החלטתי שאשתדל לפרסם לא יותר משני פוסטים בשבוע כדי לא לעייף את הקוראים. לי אין אפשרות לעקוב אחרי בלוגרים שמעדכנים כל יום, והחלטתי לא להעמיס על קוראיי. בנוסף, מצאתי את הבלוגרים שאני קוראת בקביעות וכבר איני מחפשת את מי לקרוא. ייתכן שלפני שלושה חודשים מישהו מוכשר להפליא החל לכתוב. אין לי מושג. הפסקתי לחפש ולהתעדכן. עוד שינוי הוא שהחלטתי שאם אין לי מה להגיד אני לא מגיבה. אז מי שלא רואה תגובה שלי, זה לא אומר שלא קראתי, אלא שלא היה לי מה לומר.

ועכשיו להמלצות. בשנים קודמות לא המלצתי על בלוגרים כדי שאלו שלא המלצתי עליהם לא ייעלבו. השנה מצאתי את הנוסחה. אחד הדברים הפחות נעימים בבלוגייה הוא עניין ה"קרא אצלי ואקרא אצלך". אני רוצה שיקראו אותי כי נהנים מהכתיבה שלי, ולא רק כדי שאני בתורי אקרא אצל מי שקרא אצלי. לצערי, יש בלוגרים "מנהלי חשבונות" כאלה. לשמחתי, אני יודעת שיש לי קוראים שאינם מן הסוג המתחשבן. לדעתי, המלצה אמיתית לבלוג היא המלצה לבלוג שאני קוראת גם בלי שבעליו קורא אצלי. לכן אני הולכת להמליץ לכם על שלושה בלוגים. שניים מהבלוגרים לא מכירים אותי ולא קוראים אצלי. אחד מגיע מדי פעם, אבל הכתיבה שלו כל כך ראויה לסגידה שהייתי קוראת אצלו בכל מצב צבירה.

הראשונה היא חבצלת מהשרון. נכון דברים טובים באים במנות קטנות? גם הפוסטים שלה נכתבים פעם ב... כשהיא מואילה להתפנות משלל עיסוקיה ולזרוק לקוראיה הנרצעים כמה שורות. הכתיבה שלה נראית לא מתאמצת באופן מעורר קנאה, ואני מוצאת את עצמי מצחקקת בעליצות כל פוסט מחדש. הרבה פוסטים מהזמן האחרון אין, אבל עומד לרשותכם ארכיון משנת 2005 שיספק לכם שעות רבות של הנאה.

השנייה היא ואן דר גראף אחותך. היא לא כותבת בישרא, והתוודעתי אליה רק בזכות מיס קיטי שפועלת ללא לאות להעשרת עולמי הצר. הכתיבה של הוונדרית כל כך וירטואוזית ועשירה ועם זאת קלילה, שממש חבל לי שאני לא מסוגלת לכתוב ככה. בינתיים אני מסתפקת בקריאה. אולי חלק מהכישרון יגיע אליי בדיפוזיה.

אחרון אחרון חביב הוא  דויד. גם דויד הנ"ל לא חש צורך לעדכן יותר מפעם בכמה חודשים, למרות שהוא, עד לאחרונה, היה מחוסר עבודה והיה לו ממש הרבה זמן לכתוב. כל פוסט שיוצא מתחת ידיו הוא שירה. מלאכת מחשבת ממש. העושר הלשוני שלו מעורר השתאות, והסגנון הכמו תנ"כי גורם לי להרגיש שאני קוראת ספרות, ולא בלוג. 

אם בעבר הייתה הקנייה באינטרנט משהו חדש, מפחיד ונדיר (פעם הייתי בטוחה שיש רמאי מתחת למקלדת שרק מחכה שאביא את כרטיס האשראי כדי לגנוב לי אותו) הרי שהיום רבים השתכנעו לסמוך על מערכות האבטחה ומשתמשים בדרך תשלום נוחה ומהירה זו. לי יצא לקנות כבר כמה פעמים דברים דרך הרשת, בעיקר כשמדובר בדברים מחו"ל שאינם זמינים לי באופן אחר.

והנה רציתי לבצע רכישה כלשהי. הקלדתי את הנתונים הנדרשים של כרטיס האשראי, ואז בישר לי האתר שהכרטיס שלי נמצא בפיקוח של תוכנת אבטחה מתקדמת, וכעת יעבירו אותי למערכת כדי שאספק נתוני אימות הדרושים להמשך התשלום. הייתי מסתדרת עם כל שאלה שהיו שואלים אותי ועם כל נתון שהיו מבקשים ממני, אבל החבר'ה  האלה הצליחו למצוא את השאלה הביונית שהותירה אותי ללא מענה: מהו הקוד בן מלנתלפים הספרות והאותיות שנמצא על דף חיובי האשראי למעלה. אני לא שומרת את דפי החיוב ואין לי מושג מהו הקוד הזה. כמו כן, אין לי שום אפשרות לברר מהו. כעת עליי לחכות עד שיגיע הפירוט החודשי בדואר. אבל אני רוצה לקנות עכשיו! לקנות! לקנות! לקנות! עכשיו! עכשיו! עכשיו! האם קניות וצריכה פרטית אינן מאבני היסוד של החברה שלנו? למה האנשים הרעים מהאינטרנט מונעים ממני זכות יסוד זו?

מצד אחד, טוב עושות חברות האשראי שהן מקשות את החיים ומתעקשות על נתוני אימות מגוונים שיש רק לבעל הכרטיס. הדבר האחרון שאני רוצה זה שמישהו יגנוב לי את המספר וייצא על חשבוני לחגיגת קניות ברשת. מצד שני, אני מתחילה לתהות אם אין כאן איזה גולם שקם על יוצרו, שכן מרוב אבטחה אפילו אני, בעלת הכרטיס, כבר לא יכולה לבצע קנייה. כיוון שמדובר בנתון שמגיע לביתי רק פעם בחודש, הייתי שמחה אם הייתה לי אפשרות לענות על סט אחר של שאלות אימות שיוכיחו את זהותי.

פוסט זה מוקדש ל-Keyman שלימד אותי ואז שכח, לטליק שרצה ללמוד ונתן לי את הרעיון לעשות מדריך, ולביילע, חובבת סטטיסטיקות בעצמה.
אז איך משלבים בבלוג את מפת הדגלים שמראה מאילו מדינות גלשו אלינו? עקבו אחרי ההוראות. רוב התמונות מוצגות בהקטנה, ואם תלחצו עליהן תוכלו לראות את הגודל המלא.

1. גלשו לאתר פלאג קאונטר.

2. באתר תתבקשו לבחור אם אתם רוצים להציג את דגלי המבקרים בבלוג שלכם, מה שנראה כך:

חודש המונדיאל נגמר אוטוטו, ובקרוב יתעוררו גברברי ארצנו בתחושת ריקנות מטרידה. הפנויים שביניהם ישובו לפקוד את אתרי ההיכרויות שנזנחו בחודש האחרון, ויתורו אחר עלמות נאות. אלא שמניסיוני שלי התרשמתי כי לא כל הפוקד אתר זה או אחר באמת מחפש לו זיווג. חלקם עושים זאת מתוך כוונה ברורה, אף כי לעתים בלתי מודעת, להישאר פנויים. קבלו אפוא את עשרת הדיברות לפנוי שרוצה להישאר פנוי, חופשי ומשוחרר.

1. כשאתה ממלא את כרטיסך, דאג להציב רף בלתי אפשרי. קודם כל תתעקש להכיר רק בחורות שצעירות ממך בעשור עד עשור וחצי, ואז תדרוש מהפוטנציאלית להיות יפה, רזה, חטובה, מטופחת, איכותית, חובבת ספורט אתגרי וטיולי שטח, אקדמאית, חכמה, בשלנית, ספונטנית, זורמת, חמה ולבבית, עם שמחת חיים, עם ניסיון בחיים, שגמרה לשחק משחקים, אמיתית, מעניינת ומאתגרת, לא שגרתית, מיוחדת, רגישה, תומכת, אוהבת ילדים, אוהבת לפנק, אוהבת בעלי חיים, בעלת תחומי עניין נרחבים, מתעניינת באמנות, מתמצאת בפוליטיקה, אשת שיחה, אסרטיבית, וכמובן בעלת חוש הומור. כעת תוכל לפסול בנחת כל פנייה שתקבל וכל כרטיס שתראה על בסיס אי עמידה בדרישות הלגמרי הגיוניות שלך.

2. הגיע שלב צירוף התמונה. בנושא זה יש שתי אסכולות: 1) צרף תמונה שלך מלפני עשר שנים, כשאתה במרחק 1500 מטר מהמצלמה,
חובש כובע מצחייה ומרכיב משקפי שמש. 2) אל תצרף תמונה וסרב בתוקף לשלוח למייל. רושם חיצוני זה הרי דבר כל כך שטחי. אם הבחורה מתעקשת תגיד לה שאתה עובד בשירותי הביטחון ונאסר עליך לשלוח תמונות.

3. בפנייתך לבחורה אל תטרח לכתוב משהו אישי. ממילא כל הנשים אותו דבר. מספיק אם תכתוב משהו גנרי ותשלח אותו נוסח לכולן.

4. חשוּב! אל תספק בפנייתך שום אמצעי ליצירת קשר. לא מייל ובטח שלא טלפון. כתוב רק "אשמח לשמוע ממך", וזה כבר יעשה את העבודה.

5. בחורות אוהבות שירה, לכן זה רעיון טוב לשלוח שיר פרי עטך בפנייה הראשונה. גם אם אתה חסר כישרון בתחום. הנה בית (אמיתי) לדוגמה: התקופה הזו בחיים היא היפה ביותר/ עידן של אושר, שבגללו: כדאי להיוולד/ טעמו ילווה אותנו כל החיים/ גם בתקופת הזוהר וגם כשלא נהיו שווים.

6. סימני פיסוק הם פאסה. עדיף פשוט לזרום עם המחשבות. כך עושים זאת: אם תעצמי עיניים והגלים ינעמו לאוזניים תוכלי לשאת רוחך אל מעבר לשובר הגלים ושם במקום שקט מסתורי ונינוח תמצאי מבוקשך אם חפצה נפשך במקל הנדודים לא זה המקום אליו תחפצי אך אם תיק המשא מכביד משקעים ומערכות יחסים אם ליבך נטול שנאה ורק מחכה לאהבה אם רגש הוא יתרון ולא חיסרון אם את יודעת שאת כלום אבל את משנה של אלוהים אזי ברוכה הבאה למסע אל האושר

7. הפגן נחישות ודבקות במטרה. אם מישהי לא חזרה אליך ב-16 הפניות הראשונות אל תאמר נואש. אולי בפנייה ה-227 היא תתרצה.
המשך לפנות אליה שוב ושוב. גם – ובעיקר – אם היא ענתה לך ואמרה שהיא לא מעוניינת.

8. התעלם מהקריטריונים שמופיעים בכרטיס שלה. אז מה אם היא בת 29 שגרה בחיפה ומחפשת רווק יהודי עד גיל 35 בלי ילדים תושב הסביבה? זה רק כי היא עדיין לא הכירה אותך. ברגע שתכיר היא בטוח תסכים לצאת איתך, אב לארבעה, בן 52. מוסלמי. שגר בקהיר.

9. אם נפלת בטעות על מנויה שחזרה אליך ומסרה את מספר הטלפון שלה, זה לא סוף העולם. אתה תמיד יכול פשוט לא להתקשר אליה. לעולם.
תן לה לתהות למה פנית אליה מלכתחילה.

10. נתקפת ברגע של חולשה, התקשרת וקבעתם להיפגש מחרתיים? עדיין לא מאוחר מדי. ביום המיועד אל תתקשר אליה לתאם מקום ושעה,
ואם היא מתקשרת תסנן אותה.

אם תקפיד על כל הכללים מובטחות לך שנים רבות וארוכות של חיפוש ופסילת בחורות באתרי ההיכרויות, ולעולם לא תצטרך לוותר
על החיים שאתה מכיר ורגיל אליהם.